סייד קשוע כותב בין השאר על ערבים ישראליים שמגיעים מהשפלה או הגליל לירושלים (וקורא להם מהגרים) ועל ערבים ממזרח ירושלים (המכונים מקומיים).תראו כיצד הוא מתאר ומסביר הקמת עמותה לחינוך בירושלים:
" עורך הדין החנה את רכבו הגדול בחנייית בית הספר היהודי - ערבי, שערבים כמוהו, חברים שלו למעשה, הביאו להקמתו. הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשימצה בשל התנאים הפיזיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר מסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות - לפי משרד החינוך הפלסטיני. אלא גם הם, בעלי ההשפעה כביכול, ידעו שלא יצליחו להקים בית ספר חדש עבור ילדיהם אלא אם כן ימצאו פתרון מקורי: וזה אכן נמצא על ידי מרצה לחינוך שהגיע מהגליל והגה את רעיון החינוך המעורב הדו לשוני. הוא יזם הקמת עמותה, תחת הכותרת "יהודים וערבים לומדים ביחד בירושלים", וזו לא התקשתה לגייס כספים מפילנתרופיים אירופאים ואמריקאים שביקשו להשקיע בקידום השלום במזרח התיכון."... (עמ' 17)
גאון. ביקורת חברתית עדינה אך נשלחת וקולעת לכל כיוון: לערבי ירושלים, לערבי ישראל למערכת החינוך ולשלטון. הרבה ציניות נשלחת גם לתורמים, הפילנתרופיים שרוצים לקדם דו קיום אבל משקיעים במשהו אחר לגמרי.
שעשע אותי לקרוא את ההסבר הזה על הקמת העמותה, אבל הוא הזכיר לי יצירה ספרותית עכשווית אחרת בה שזורה הקמת עמותה לאורך כל הספר.
הספר: משאלה אחת ימינה של אשכול נבו. הוצאת זמורה ביתן 2007. הספר הזה יכול להיות טקסט בוק בקורס להקמת עמותות. יש יזם: עמיחי תנורי, הוא עבר חוויה אישית קשה, אישתו נפטרה בשל ניתוח שהסתבך. והוא מעוניין לעשות עם הכסף שלו משהו טוב. "אולי להקים עמותה. אולי משהו אחר. לא יודע" עמ' 141. "אני רוצה להקים עמותה על שמה של אילנה שתייצג את הצד של החולה" עמ' 143. מה שיפה בתיאור הוא שבדומה להקמת עמותה במציאות, בהתחלה העניין לא מגובש ולאט לאט עם התקדמות שיחות ההקמה הדברים מתבהרים, מתנסחים והופכים לתכנית מגובשת.
היזם מגייס את חבריו הקרובים והם יוצאים לדרך. מגייסים את הסיפור האישי קורע הלב, יוצאים לגייס תורמים. שם העמותה, אם מעניין אתכם: "זכותינו" - העמותה לקידום זכויות אדם במערכת הבריאות. בעמוד 171 יש תיאור של מבנה העמותה וזרועותיה השונות לקידום המשימה החברתית שלקחו על עצמם החברים. יש הסברים איך מתקשרים עם תורמים, הכנת פרזנטציה לתורם, כישלון, הצלחה, שימוש בתקשורת.
בקיצור, שעור בהקמת עמותה. זה שעשע אותי ורק בשל כך המשכתי וקראתי את הספר וכן, בהחלט נראה לי שאשכול נבו התנסה בהקמת עמותה.
מכירים עוד תאורי עמותות בספרות? כיתבו לי.
מבריק! תביאי עוד :-)
השבמחקאכן, עפרה, נראה כי באמת קל מאד לעבוד על בלוטות הרגש של תורמים קרועי לב ודומעי עיניים כשנאמר להם שהם מתבקשים לתרום לעמותת דו-מנכ"ל למען תלת-קיום בארבע ארצות. תופעה דומה קיימת גם במגזר החרדי ונחשפה אף בדו"חות מבקר המדינה על עמותות ש"מקימות" בהבל פה כוללים ובתי מדרש שבהם עמלים מאות ואלפי אברכים וירטואליים על לימוד תורה (שאוסרת, כידוע, מעשי הונאה שכאלה).
השבמחקאשר למר נבו, בראיון לנרי לבנה במוסף "הארץ" בספטמבר 2008 הוא אמר כי אין קשר בין הדמויות בספרו למציאות, וגם חיפוש קצר שערכתי כעת העלה כי לא היה מעורב בהקמת עמותה כלשהי, אבל נראה לי כי שמע מחברים או בני משפחה על הקמת עמותות (אחרי ככלות הכל, הוא נכדו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי [ולדעתי - הטוב ביותר שלנו; כן, כן, טוב יותר אפילו מבגין], ויש עמותה למורשת לוי אשכול כך שיתכן כי היה מעורב בה או מודע לדרך פעילותה).
אבל הסיפור שלו נוגע בנקודה אחרת: ישנן כמה עמותות שהוקמו ע"י קרובי נפטרים שכולן ידועות ופועלות בהיקף כלל-ארצי: יד שרה; חסדי נעמי; קרן מנחם ואחרות. כלומר, מותו של אדם קרוב מאד בהחלט יכול להוות זרז לפעילות חברתית או קהילתית.
קשה לי לזכור האם יש עוד ספרי פרוזה - עבריים או לועזיים - שמדברים על הקמת עמותות ועוד בצורה חיובית, אבל לבטח יש אנשים שקוראים יותר ממני ואולי הם מכירים ספרים כאלה.
בכל אופן, אם כבר נוגעים בנושא, אין גם בשירה התייחסות לעמותות (מלבד פזמונה של להקת "משינה" משנת 1990 "העמותה לחקר התמותה"...)