כשהייתי אם צעירה, וזה היה במאה הקודמת, הגעתי עם בתי, בפעם הראשונה לטיפת חלב ברמת גן. אבל לא יכולתי להכנס. לא היתה נגישות לעגלות ילדים. בכניסה ניצבו מתריסות, שלוש מדרגות. אולי יותר. ההרגשה זכורה לי עד היום: תסכול עמוק. איך זה יתכן, חשבתי, כי במבנה ציבור המיועד לאמהות צעירות ולתינוקות בעגלות ילדים אין אפשרות לגלגל את העגלה עד לפתח חדר האחות?! ומדוע האחיות לא זועקות את הזעקה ולא דורשות מהרשויות לשפר את השירות?
כמעט שבע עשרה שנה אחרי, ועדת הרווחה של הכנסת אישרה תקנות המחייבות רשויות מקומיות להנגיש עבור אנשים נכים מבני ציבור קיימים. זה יקח זמן, עד שנת 2021. כמובן שהציבור הרחב ובכלל זה אנשים זקנים והורים צעירים הדוחפים עגלות ילדים, יהנה מכך. מדובר במאורע משמח. ואולי בכלל, עד אז בתי כבר תהיה אם צעירה בעצמה.
בכל אופן, השינוי הזה לא הגיע יש מאין.
בכל אופן, השינוי הזה לא הגיע יש מאין.
מדובר באחת מההשפעות ארוכות הטווח של מהלכים חברתיים, וכמובן פוליטיים של ארגוני החברה האזרחית. במשך שנים פועלים ארגוני המגזר השלישי ובמיוחד ארגונים "של" ולמען אנשים עם מוגבלויות במאמץ אדיר לשפר את דמותה של המדינה והחברה הישראלית בנושא איכות חייהם של הנכים בישראל. זו משימה אזרחית חשובה מאין כמוה. חשוב לזכור כי ארגונים אלה אינם פועלים עבור קבוצה מסויימת של אנשים נכים או נזקקים בלבד, אלא למעשה פועלים למען דמותה של החברה בישראל, למען שיוויון זכויות ולמען הוגנות בסיסית של החברה ביחסה לאזרחיה. הם פועלים לעשות את החברה שלנו אנושית והומנית יותר.
נציבות שיוויון אנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים שותפה למהלך התקנת התקנות והחקיקה בנושא. אבל הפעם אני רוצה להעלות על נס את פועלם של הארגונים החברתיים לשינוי מדיניות ולסינגור בתחום. אציין כמה ארגונים שאני עוקבת אחריהם מעריכה ומוקירה.
שתי"ל, הקרן החדשה לישראל, בזכות, נגישות ישראל, מטה מאבק הנכים, ידיד, שק"ל, אגודת החרשים, המכון לקידום החרש וכמובן - בקול בו הייתי פעילה בעשר שנים האחרונות. יש כמובן עוד רבים. אני מאמינה בתפקידם של ארגוני החברה האזרחית לחולל שינוי חברתי. שמחה עימם להיווכח כי גם אם בעבודה קשה ובמהלכים ארוכי טווח - השינוי מגיע.
המאמר הזה מתפרסם דווקא היום, לאחר שהבחנתי בדף הפייסבוק של קבוצת פישמן שמתקיים היום אירוע אינטרנטי בו בלוגרים מכל העולם כותבים על הנושא ובכך מקווים לעורר מודעות לנושא העצמה של אנשים עם מוגבלויות. לא במקרה. קבוצת פישמן , כחלק מהמעורבות החברתית שלה בחרה בתחום אנשים עם מוגבלויות כתחום רוחבי, חוצה ארגון. באמצעות שיתופי פעולה מגוונים בין החברות העסקיות של הקבוצה לבין ארגוני החברה האזרחית - מקדמים את הנושא. והם עושים זאת בצורה יסודית ועקבית כבר עשר שנים.
מה דעתכם על מקומן של חברות עסקיות בקידום שיוויון של אנשים עם מוגבלויות?
לדעתי - חוץ מהשפעה על מדיניות, מקומם משמעותי בתחום התעסוקה. תעסוקה. תעסוקה. תרומות זה לא מספיק. גם לא התנדבות. נושא התעסוקה בקרב אנשים נכים בישראל הוא נושא כאוב. בעייה חברתית שמשפיעה על איכות חייו של הציבור הזה. אבל על כך ארחיב אולי בפעם אחרת.
שתי"ל, הקרן החדשה לישראל, בזכות, נגישות ישראל, מטה מאבק הנכים, ידיד, שק"ל, אגודת החרשים, המכון לקידום החרש וכמובן - בקול בו הייתי פעילה בעשר שנים האחרונות. יש כמובן עוד רבים. אני מאמינה בתפקידם של ארגוני החברה האזרחית לחולל שינוי חברתי. שמחה עימם להיווכח כי גם אם בעבודה קשה ובמהלכים ארוכי טווח - השינוי מגיע.
המאמר הזה מתפרסם דווקא היום, לאחר שהבחנתי בדף הפייסבוק של קבוצת פישמן שמתקיים היום אירוע אינטרנטי בו בלוגרים מכל העולם כותבים על הנושא ובכך מקווים לעורר מודעות לנושא העצמה של אנשים עם מוגבלויות. לא במקרה. קבוצת פישמן , כחלק מהמעורבות החברתית שלה בחרה בתחום אנשים עם מוגבלויות כתחום רוחבי, חוצה ארגון. באמצעות שיתופי פעולה מגוונים בין החברות העסקיות של הקבוצה לבין ארגוני החברה האזרחית - מקדמים את הנושא. והם עושים זאת בצורה יסודית ועקבית כבר עשר שנים.
מה דעתכם על מקומן של חברות עסקיות בקידום שיוויון של אנשים עם מוגבלויות?
לדעתי - חוץ מהשפעה על מדיניות, מקומם משמעותי בתחום התעסוקה. תעסוקה. תעסוקה. תרומות זה לא מספיק. גם לא התנדבות. נושא התעסוקה בקרב אנשים נכים בישראל הוא נושא כאוב. בעייה חברתית שמשפיעה על איכות חייו של הציבור הזה. אבל על כך ארחיב אולי בפעם אחרת.
