סייד קשוע כותב בין השאר על ערבים ישראליים שמגיעים מהשפלה או הגליל לירושלים (וקורא להם מהגרים) ועל ערבים ממזרח ירושלים (המכונים מקומיים).תראו כיצד הוא מתאר ומסביר הקמת עמותה לחינוך בירושלים:
" עורך הדין החנה את רכבו הגדול בחנייית בית הספר היהודי - ערבי, שערבים כמוהו, חברים שלו למעשה, הביאו להקמתו. הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשימצה בשל התנאים הפיזיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר מסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות - לפי משרד החינוך הפלסטיני. אלא גם הם, בעלי ההשפעה כביכול, ידעו שלא יצליחו להקים בית ספר חדש עבור ילדיהם אלא אם כן ימצאו פתרון מקורי: וזה אכן נמצא על ידי מרצה לחינוך שהגיע מהגליל והגה את רעיון החינוך המעורב הדו לשוני. הוא יזם הקמת עמותה, תחת הכותרת "יהודים וערבים לומדים ביחד בירושלים", וזו לא התקשתה לגייס כספים מפילנתרופיים אירופאים ואמריקאים שביקשו להשקיע בקידום השלום במזרח התיכון."... (עמ' 17)
גאון. ביקורת חברתית עדינה אך נשלחת וקולעת לכל כיוון: לערבי ירושלים, לערבי ישראל למערכת החינוך ולשלטון. הרבה ציניות נשלחת גם לתורמים, הפילנתרופיים שרוצים לקדם דו קיום אבל משקיעים במשהו אחר לגמרי.
שעשע אותי לקרוא את ההסבר הזה על הקמת העמותה, אבל הוא הזכיר לי יצירה ספרותית עכשווית אחרת בה שזורה הקמת עמותה לאורך כל הספר.
הספר: משאלה אחת ימינה של אשכול נבו. הוצאת זמורה ביתן 2007. הספר הזה יכול להיות טקסט בוק בקורס להקמת עמותות. יש יזם: עמיחי תנורי, הוא עבר חוויה אישית קשה, אישתו נפטרה בשל ניתוח שהסתבך. והוא מעוניין לעשות עם הכסף שלו משהו טוב. "אולי להקים עמותה. אולי משהו אחר. לא יודע" עמ' 141. "אני רוצה להקים עמותה על שמה של אילנה שתייצג את הצד של החולה" עמ' 143. מה שיפה בתיאור הוא שבדומה להקמת עמותה במציאות, בהתחלה העניין לא מגובש ולאט לאט עם התקדמות שיחות ההקמה הדברים מתבהרים, מתנסחים והופכים לתכנית מגובשת.
היזם מגייס את חבריו הקרובים והם יוצאים לדרך. מגייסים את הסיפור האישי קורע הלב, יוצאים לגייס תורמים. שם העמותה, אם מעניין אתכם: "זכותינו" - העמותה לקידום זכויות אדם במערכת הבריאות. בעמוד 171 יש תיאור של מבנה העמותה וזרועותיה השונות לקידום המשימה החברתית שלקחו על עצמם החברים. יש הסברים איך מתקשרים עם תורמים, הכנת פרזנטציה לתורם, כישלון, הצלחה, שימוש בתקשורת.
בקיצור, שעור בהקמת עמותה. זה שעשע אותי ורק בשל כך המשכתי וקראתי את הספר וכן, בהחלט נראה לי שאשכול נבו התנסה בהקמת עמותה.
מכירים עוד תאורי עמותות בספרות? כיתבו לי.
