ציות עיוור

בעקרון אני בעד. אני בעד מיחזור או שימוש מחדש. הרעיון לשכן את המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית במבנה של בית ספר הוא נכון מבחינה ציבורית. המבנה ממוקם בתוך שכונה עממית בחולון. למרות שהכניסה והמבואה שופצו ברוח עדכנית, יש משהו מוזר ואף מאיים בכניסה למבנה ממושטר כמו בית ספר כשכוונתך למעשה לבקר במרכז אמנות.

בבית ספר מנסים ללמד אותך משהו. מסתבר כי זו בדיוק כוונה במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. שם המרכז ניטראלי. אבל הוא מטעה. מדובר במרכז עם אג'נדה פוליטית ברורה. שמאלנית, ברור. אפילו שמאל רדיקלי ניתן לומר, שכן היא מכוונת ולעיתים מצליחה לערער על מוסכמות חברתיות.

התערוכה הנוכחית נקראת "רע מנעוריו" והיא עוסקת בציות עיוור. בשאלה מה קורה לאנשים מן השורה המצייתים לסמכות הדורשת מהם לעשות מעשים קיצוניים או לא מוסריים. התערוכה מציפה את השאלה המוסרית וההדהוד מכוון אותך למחשבות על יכולות של סמכות ומשטרים בעבר במקומות רחוקים וכיום כאן, הרבה יותר קרוב.

עבודות הוידאו מוצגות בתוך כיתות בית ספר. רציתי לומר חללים או חללי תצוגה , אבל כתלמידה לשעבר בבית חרושת לציונים במרחק כשני קילומטר מהמרכז הזה, במבנה הדומה לו להפליא, לא יכולתי להתחמק מהידיעה שאני נכנסת לכיתת לימוד. העובדה הזו היתה עוד רובד לחוויה האישית שלי בתערוכה. העבודות חזקות ומצליחות לגעת, להפחיד ואף לעצבן.

אבל, האג'נדה הנוספת של המרכז העסיקה אותי יותר. זוהי האג'נדה האליטיסטית. אתמול בערב הגענו חברתי ואני לצפות בתערוכה ולהשתתף בכנס, ערב עיון. כשהגענו קידמו את פנינו שני האוצרים גלית אילת (שהיא גם מנהלת המרכז) ורן קסמי אילן. מסתבר כי הכנס בוטל ולא ידענו. לאחר שהתנצלו על העניין זכינו לליווי צמוד שלהם בתערוכה ולשיחה מעניינת באמת.

האוצרים. אליטיסטים עם כוונות טובות.

הקשר הבלתי אמצעי עם האוצרים באותו ערב אינו מייצג את הגישה הכללית. ההתרשמות שלנו היתה כי קיימת במרכז בעיית נגישות. אין הכוונה לנגישות פיזית. אלא לנגישות לתכנים ולשיח התרבותי. האוצרים יודעים שהמרכז שלהם אליטיסטי. הם מכוונים לכך. על מנת להבין את העבודות יש צורך בליווי, בשיחה, בכתוב. יש צורך בידע מוקדם. זה המצב בהרבה עבודות אמנות עכשווית. עבודות האמנות כיום הן במידה רבה שיח פילוסופי. אני דווקא אוהבת את האתגר הזה. יש לו מקום. חברה לא יכולה לחיות ללא שיח תרבותי גבוה.

חולון מאפשרת את זה. מעניין אם התושבים בשכונה חשופים לשיח הזה. אולי אם היו מציבים מסך טלויזה עם תוכנית "האח הגדול" היו הם נחשפים לשיח מודע אודות ציות עיוור. אבל זה בגובה העיניים והמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון לא מכוון לציבור הרחב. הוא מכוון לאמנים בתחום הצר של היצירה הזו ולמומחים שעוסקים בכך. בהחלט חשוב. אבל שאלת הגבוה והנמוך, העממי והאליטיסטי העסיקו אותי שעות רבות לאחר שחזרתי מחולון.

האם הפרויקטים החינוכיים שהמרכז מפעיל באים לתת מענה לחוסר הנגישות שהמרכז משדר? אולי. אבל אם כוונתה של מנהלת המרכז לחולל שינוי כפי שטענה, מוטב כי יורחבו מעגלי השיח סביב התכנים והמדיה ולא ישארו בשיח פנימי מצומצם. בכל זאת מדובר במוסד ציבורי.

לסיום לא יכולתי בלי לשאול אותם על המבנה הארגוני והתורמים. הם ענו. המרכז אינו עמותה נפרדת אלא הוא חלק ממערך התרבות של העיר חולון. "אני נותן שירותי תרבות". המוסד מתוקצב על ידי העירייה ומגייס תרומות בעיקר מקרנות ומגופים מחו"ל. הוא אינו מעוניין לפנות לתורמים פרטיים. מה בנוגע לעסקים? לדעתי במציאות של היום הסיכוי כי יקבלו סיוע מגורם עסקי ישראלי הוא קלוש ביותר. עסקים נזהרים מלעצבן את מחזיקי העניין שלהם. אני לא רואה ארגון עסקי שיהיה אמיץ מספיק לתרום לגוף כל כך רדיקלי. אז בינתיים האירופאים תורמים.