סטוקהולם, פאידאה- פרוייקט אינקובטור

מהחדר שלי במלון במרכז סטוקהולם רואים את גגות העיר ואת השמים. אחרי כמה ימים של עבודה אינטנסיבית טוב שיש זמן לארגן מחשבות ולעכל מה בעצם קורה פה.

ארגון פאידאה המכון האירופאי ללימודי יהדות בשבדיה, נוסד על ידי ברברה לרנר ספקטר Barbara Lerner Spectre בשיתוף עם יוזמת ממשלת שבדיה ומכוון להחייאת התרבות היהודית באירופה. הוזמנתי להיות בצוות המקצועי ולהנחות סמינר בן 10 ימים בסטוקהולם, במסגרת פרוייקט אינקובטור של הארגון. את התכנית מנהלת ברכי ליפשיץ.

בסמינר משתתפים 26 יזמים חברתיים מ 14 מדינות שונות באירופה. החל מאיטליה ורוסיה ועד בריטניה, פולין וצ'כיה. היזמים מפתחים תכניות קהילתיות, אמנותיות וחינוכיות המיועדות להחייאת החיים היהודים באירופה. כל אחד מביא את הסיפור של הקהילה שלו, את הצרכים של הקהילה ואת החלומות האישיים שלו. בסמינר נערכת עבודה אינטנסיבית של הבניה ופיתוח הפרוייקט, לימוד, פיתוח משאבים ונטוורקינג.
ההנחיה שלנו כוללת הרצאות (מנהיגות, פתוח משאבים, תקציב, כישורי פרזנטציה, הערכה וכו), עבודה אינדיבידואלית עם המשתתפים וגם עבודה קבוצתית בקבוצות קטנות. כדי שלא תרחמו עלי אומר שיש גם טיולים בעיר המקסימה, אירועים חברתים ויידישקייט.

ידעתי שאעבוד קשה. נירית רוסלר שהמליצה עלי לתכנית הבטיחה לי...
אבל לא ידעתי שאתרגש כל כך.
המפגש עם חבר'ה צעירים (רובם בני 20 - 30 , אחרים מבוגרים קצת יותר והם בעלי נסיון רב), מרגש אותי באופן יוצא דופן.

השאלה מיהו יהודי לא קיימת כאן. התשובה של פאידאה היא - כולם. ההתייחסות היא ליהדות כתרבות. השונות ברמת הידע של המשתתפים לגבי יהדות הוא רב כמו גם לגבי הזהות שלהם כיהודים. חלקם רק גילו שהם יהודים לא מזמן, אחרים מעורבים מאוד בקהילות שלהם. חבר'ה מכל הזרמים ויש גם כמה לא יהודים אבל עוסקים בתרבות יהודית. המאמץ שהצעירים הללו עושים על מנת להבין ולהבנות את הזהות שלהם הוא עצום. ישראלי לא יבין זאת.

כאשר אנחנו מדברים על בינוי קהילה, אנחנו מדברים על טיפה ועוד טיפה יום, שבוע ושנה. עבודת נמלים. מאמץ מתמשך של חברי קהילות יהודיות שחלקם רואים את הקהילה שלהם נעלמת ומתמוססת. אחרים מתמודדים עם אנטישמיות או עם אינטריגות בתוך הקהילה היהודית עצמה. זה תהליך לא פשוט ומאוד מאתגר. אני מצדיעה לחבר'ה האלה. מבחינתי, כשאומרים בעידן שלנו "לשמור על הגחלת", מדברים עליהם.

הצוות המקצועי מורכב ממנחים מכמה ארגונים -
Jumpsatart האמריקאי. ארגון חדש יחסית שמשימתו לפתח, לחזק וללמוד מיוזמות יהודיות חדשניות שמיועדות להחיות ואף לעצב מחדש את התרבות היהודית כך שתהיה בת קיימא. שני המייסדים של הארגון הזה - שון לנדרס Shawn Landers וג'ושוע אבדון Joshua Avedon מביאים את הרוח האמריקאית לתכנית.

ROI היא קהילה גלובלית של יזמים צעירים יהודיים. בטו מאיה ישראלי תוצרת מקסיקו, מצוות הארגון הזה השתתף בהנחיה של החלק החברתי.

מנחה נוספת מבריטניה - Amy Philip אמי פיליפ, סגנית המנהלת של קרן פירס

עוד מנחים איתי Erik Gribbe מפאידאה, דינה גדרון שהיא יועצת עצמאית לחברות וארגונים חברתיים. הרבה אוטה סטייר Ute Steyer ורני יגר המקסים ממכון שלום הרטמן ומבית תפילה ישראלי מטפלים בתחום התכנים היהודיים. אבל, שום דבר לא היה יוצא לפועל בלי פביאן סבורוסקי השבדי, האחראי על הלוגיסטקה.

אני לא סתם מציינת את הצוות. לעבוד עם צוות רב תרבותי זו משימה מרתקת ולא פשוטה. חוויה מיוחדת ומעשירה.

אז מה עושים בשבת בשבדיה? אני למשל, רגע לפני טיול בעיר, מוזיאון לאמנות ועיצוב, כמו שאני אוהבת. אוגרים כוחות לשבוע אינטנסיבי ומרתק נוסף.

יום המודעות להעצמת אנשים עם מוגבלויות

כשהייתי אם צעירה, וזה היה במאה הקודמת, הגעתי עם בתי, בפעם הראשונה לטיפת חלב ברמת גן. אבל לא יכולתי להכנס. לא היתה נגישות לעגלות ילדים. בכניסה ניצבו מתריסות, שלוש מדרגות. אולי יותר. ההרגשה זכורה לי עד היום: תסכול עמוק. איך זה יתכן, חשבתי, כי במבנה ציבור המיועד לאמהות צעירות ולתינוקות בעגלות ילדים אין אפשרות לגלגל את העגלה עד לפתח חדר האחות?! ומדוע האחיות לא זועקות את הזעקה ולא דורשות מהרשויות לשפר את השירות?

כמעט שבע עשרה שנה אחרי, ועדת הרווחה של הכנסת אישרה תקנות המחייבות רשויות מקומיות להנגיש עבור אנשים נכים מבני ציבור קיימים. זה יקח זמן, עד שנת 2021. כמובן שהציבור הרחב ובכלל זה אנשים זקנים והורים צעירים הדוחפים עגלות ילדים, יהנה מכך. מדובר במאורע משמח. ואולי בכלל, עד אז בתי כבר תהיה אם צעירה בעצמה.

בכל אופן, השינוי הזה לא הגיע יש מאין.

מדובר באחת מההשפעות ארוכות הטווח של מהלכים חברתיים, וכמובן פוליטיים של ארגוני החברה האזרחית. במשך שנים פועלים ארגוני המגזר השלישי ובמיוחד ארגונים "של" ולמען אנשים עם מוגבלויות במאמץ אדיר לשפר את דמותה של המדינה והחברה הישראלית בנושא איכות חייהם של הנכים בישראל. זו משימה אזרחית חשובה מאין כמוה. חשוב לזכור כי ארגונים אלה אינם פועלים עבור קבוצה מסויימת של אנשים נכים או נזקקים בלבד, אלא למעשה פועלים למען דמותה של החברה בישראל, למען שיוויון זכויות ולמען הוגנות בסיסית של החברה ביחסה לאזרחיה. הם פועלים לעשות את החברה שלנו אנושית והומנית יותר.

נציבות שיוויון אנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים שותפה למהלך התקנת התקנות והחקיקה בנושא. אבל הפעם אני רוצה להעלות על נס את פועלם של הארגונים החברתיים לשינוי מדיניות ולסינגור בתחום. אציין כמה ארגונים שאני עוקבת אחריהם מעריכה ומוקירה.
שתי"ל, הקרן החדשה לישראל, בזכות, נגישות ישראל, מטה מאבק הנכים, ידיד, שק"ל, אגודת החרשים, המכון לקידום החרש וכמובן - בקול בו הייתי פעילה בעשר שנים האחרונות. יש כמובן עוד רבים. אני מאמינה בתפקידם של ארגוני החברה האזרחית לחולל שינוי חברתי. שמחה עימם להיווכח כי גם אם בעבודה קשה ובמהלכים ארוכי טווח - השינוי מגיע.

המאמר הזה מתפרסם דווקא היום, לאחר שהבחנתי בדף הפייסבוק של קבוצת פישמן שמתקיים היום אירוע אינטרנטי בו בלוגרים מכל העולם כותבים על הנושא ובכך מקווים לעורר מודעות לנושא העצמה של אנשים עם מוגבלויות. לא במקרה. קבוצת פישמן , כחלק מהמעורבות החברתית שלה בחרה בתחום אנשים עם מוגבלויות כתחום רוחבי, חוצה ארגון. באמצעות שיתופי פעולה מגוונים בין החברות העסקיות של הקבוצה לבין ארגוני החברה האזרחית - מקדמים את הנושא. והם עושים זאת בצורה יסודית ועקבית כבר עשר שנים.

מה דעתכם על מקומן של חברות עסקיות בקידום שיוויון של אנשים עם מוגבלויות?
לדעתי - חוץ מהשפעה על מדיניות, מקומם משמעותי בתחום התעסוקה. תעסוקה. תעסוקה. תרומות זה לא מספיק. גם לא התנדבות. נושא התעסוקה בקרב אנשים נכים בישראל הוא נושא כאוב. בעייה חברתית שמשפיעה על איכות חייו של הציבור הזה. אבל על כך ארחיב אולי בפעם אחרת.

כנס לאחריות תאגידית ולשקיפות - ביונד ביזנס

אני מצדיעה לתעוזה וליוזמה של חברת "ביונד ביזנס" המייעצת לחברות בתחום אחריות חברתית סביבתית. המנכ"לים המשותפים, איליין כהן וליעד אורתר ארגנו כנס מקצועי צנוע אך מכובד שנערך היום, 19 ליולי 2010, ועסק באחריות תאגידית ושקיפות.
בכנס, המתקיים זו השנה הרביעית, חשפו השניים את העשייה המקצועית שלהם לקהל של אנשי עסקים ואנשי מקצוע בתחום. התעוזה שלהם מתבטאת בכך שאין הם מסתפקים בייעוץ אלא מובילים בישראל מגמות בתחום עיסוקם. אני השתתפתי רק בחלק הראשון של הכנס ואלה רשמי:

את היום פתח בחן נשיא חברת Ness ישראל שארחו את כינוס.
איליין כהן הציגה תמונת מצב עולמית של תחום האחריות התאגידית ואת המגמות המרכזיות:
1. נגישות ווירטואליות. המידע על החברות מוגש, מפורסם ונדון והידע מוצג ומתפתח ברשת האינטרנט.

2. אחריות תאגידית כאן על מנת להשאר

3. שינוי בגדול - וול מארט כדוגמא של פירמה ענקית שנכנסה לתחום אחריות תאגידית, לקחה על עצמה טיפול בשרשרת אספקה ובכך מחוללת שינוי עולמי עצום.
4. שותפויות וחיבורים בתוך ובין מגזרים. ללא זה - אחריות תאגידית לא שווה כלום.
5. דיאלוג עם מחזיקי עניין: חותם אמינות
6. שיווק חברתי: הפילנתרופיה החדשה.

ניחוח חו"ל נשב מהפנל שעסק ברשמים של המשתתפים הישראליים בכנס GRI השנה. כנס גלובלי העוסק בדיווח של אחריות תאגידית. הרגשתי התנדנה בין תחושת פרובינצאליות לבין עניין וסקרנות.

ההרצאה המעניינת ביותר עבורי היתה הרצאתה של החוקרת ד"ר ורד דוקטורי בלאס, ממכון אקירוב לעסקים ולסביבה באוניברסיטת תל אביב. הרצאתה הערכה ודירוג של ביצועים סביבתיים של חברות - מה אנחנו מודדים באמת?. כיוון שכנסים בנושא אחריות תאגידית בארץ נעדרים בדרך כלל את הזוית האקדמית, שמחתי לשמוע אותה.

דר' דוקטורי (זה השם האמיתי למרות שנשמע מצחיק), טוענת כי קיים מגוון גדול של מדדים ואינדקסים המדרגים עסקים על פי אלמנטים שונים של אחריות תאגידית. חשוב להעמיק בבחינת הנתונים ולא להסתפק בעובדה שחברה מסויימת מדווחת (דיווח עצמי עלול להיות חולשה מחקרית כידוע). גם אם חברה נמצאה גבוהה במדד מסויים (למשל זה שבוחן שקיפות), היא עלולה להיות מדורגת נמוך במדד אחר (למשל ביצועים סביבתיים או יחס לעובדים). יש לבחון את כל התמונה. ובכלל, החוקרת טוענת שלא מספיק להתרשם מדיווח, חשוב לבחון לעומק - מה מדווחים?.
היא הציגה מחקר שלה שפורסם לאחרונה שמציג את המורכבות של הדברים. מסקנה - יש צורך בהערכה של הנתונים ולא רק במדידה או דרוג!

האמת, יצאתי בהרגשה כי אולי דבריה שומטים את הקרקע תחת דו"ח מדד השקיפות שלשמו התכנסנו באותו אירוע. תיכף תבינו....

מדד השקיפות לשנת 2010 של ביונד ביזנס
ביונד ביזנס אספו נתונים על רמת השקיפות של 100 חברות הנמצאות במדד תל אביב 100. הבדיקה (הם קוראים לזה מחקר, לא בטוחה לגבי זה...) כללה בחינה של מידע ונתונים של החברות כפי שהוא משתקף באתר האינטרנט שלהן. מה הם חיפשו באתרים?
1. פרסום של דו"ח אחריות תאגידית
2. שקיפות - פרופיל עסקי ואסטרטגיה, ניהל האחריות התאגידית, אתיקה וזכויות אדם... וכל שאר תחומי האחריות התאגידית.
3. ניווט - מספר הקליקים עד שמגיעים לראשונה לחומר בנושא אחריות חברתית עסקית, כפתור חיפוש מידע לפי נושאים באתר, החומר מרוכז במקום אחד באתר, תפריט זמין, מפת אתר, קישורים נפתחים לחומר רלוונטי .
4. נגישות - שפת האתר, נגישות לבעלי מוגבלויות שונות, פרטי איש הקשר, בלוג פנימי או חיצוני, סרטונים וחומר אודיו.

אז אם אתם רוצים להיות גבוהים בדרוג של ביונד ביזנס, פעלו לפי המדדים שהם הציבו. האם זה אומר שאתם שקופים? תלוי את מי שואלים.

מה שעוד הערכתי אצל ליעד ואיליין שהם כנים ומציגים את מגבלות הבדיקה שלהם. למשל הבדיקה התקיימה רק באינטרנט. וגם - היקף הבדיקה - נעשתה רק על חברות ציבוריות במדד ת"א 100, שותפויות - לא התקיים שיתוף פעולה עם ארגונים אחרים שעוסקים בנושא קידום שקיפות (למשל שבי"ל? ), אבל הם ישמחו שאחרים יאמצו את היוזמה וישתמשו בה.

בכל אופן ברור מעל לכל ספק היום כי חברות (וגם ארגונים חברתיים), צריכים להתאים את עצמם לדיאלוג פתוח, שקוף ונגיש עם מחזיקי העניין שלהם. בלי זה אין אחריות תאגידית. וזו תרומתה החשובה של ביונד ביזנס לשיח בנושא.

אחותי בת שנה. להביט בעבודה של ארגון חברתי עסקי

טוב, לא אחותי אחותי ...
הכוונה לאחותי - חנות סחר הוגן, מיסודה של תנועת אחותי - למען נשים בישראל בשיתוף עם ארגונים לשינוי חברתי. מדובר במיזם כלכלי, חברתי ופמיניסטי שנועד לקדם שיווק ומכירת מוצרי אומנות ואמנות, אופנה ומזון, פרי עבודתן של יוצרות ברחבי הארץ.

החנות התל אביבית חוגגת בימים אלה שנה להיווסדה. היא ממוקמת ברחוב שלמה המלך 4 וכניסה אליה ביום קיץ חם מובילה אותך לחיקה הקריר והנעים של עשייה מבורכת וחשובה.
נכנסתי לראות מה חדש, מה השתנה והאם מיזם עסקי חברתי באמת עובד?

המיזם המעניין הזה הוא אחת הגרסאות של תופעה חדשה יחסית בישראל, ארגונים חברתיים - עסקייים. מחקר גישוש ישראלי שפרסמו השנה (2010) פרופסור בנימין גדרון ודקלה יוגב מן המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן גוריון, מביא נתונים ראשוניים על התופעה ועל ארגונים אלה שהם בעלי מטרות חברתיות המשתמשים במתודולוגיה עסקית לשם השגתן.

החוקרים זיהו אוכלוסיה של 212 ארגונים ובדקו באופן מעמיק 31 מהם. מדובר בשלושה סוגי ארגונים:
1. קואופרטיביים חברתיים (מספקי תעסוקה לחבריהם) וקואופרטיבים צרכניים (למשל למזון אורגני)

2. עסקים חברתיים שלא מפיקים רווחים לבעליהם, מספקים תעסוקה לאוכלוסיות המתקשות להשתלב (בעיקר נוער מנותק, נשים בפריפריה ונכים). וארגונים המספקים הלוואות קטנות לעסקים המוקמים על ידי אוכלוסיות אלו.
3. מיזמים עסקיים במסגרת עמותות או ארגונים עסקיים בבעלות עמותות ומיועדים למימון פעילות העמותה על יד פעילות שאינה קשורה באופן ישיר לפעילות העמותה.

המודל של אחותי - החנות לסחר הוגן, מיוחד בכך שהוא מהווה אמצעי עסקי המכוון ישירות להשגת המטרות של העמותה - העצמה כלכלית ותרבותית של נשים וחיזוק קואופרטיבים של נשים שאינן נמצאות בהגמוניה החברתית. שיחה עם יעל ללום (בתמונה)מתנועת אחותי העובדת בחנות, הבהירה את ייעודו של המקום. החנות מהווה צעד נוסף בתהליך של העצמה כלכלית של נשים וארגוני נשים החיות בפריפריה הגאוגרפית או החברתית, תהליך המתפתח בארץ מזה זמן. (אגב, המחקר הנ"ל מצא כי רוב מחזורי המכירות של ארגוני הנשים הללו גבוהה מהמיזמים של ארגונים המתמקדים בנוער, אבל חלקם פועל תוך הפסדים). החנות מהווה אם כן, מנוף שיווקי לאותן יוזמות כלכליות של נשים.

מה הקריטריונים לבחירת המוצרים והיוצרות המוצגות בחנות?
1. שהמוצר יעמוד בקריטריונים של איכות
2. מוצר שאינו פוגע בסביבה
3. נשים המתמודדות עם קושי כלכלי

לחנות אחותי, שיתופי פעולה מתמשכים עם קואופרטיביים של נשים וארגונים לשינוי חברתי וסחר הוגן למשל: ארגון אלאהלי, ארגון אל וואעד - הבטחה, מרכז רקמה קרית גת, נשים מבשלות עסק, סינדיאת הגליל, סאחה, עמותת למענך, פעולה ירוקה ועוד.
וגם עם חברות עסקיות כמו קום איל פה, ועם מכללות כגון סמינר הקיבוצים (עיצבו את התוית לשמן הזית שבתמונה).

האם זה באמת עובד?
מבחינה חברתית, אומרת יעל ללום, המטרה היא לפתח כלכלה מקומית בעזרת עוד ועוד מיזמים של נשים. כך שהמדידה היא לא במונחי רווח כספי, למרות שבחודשים בהם החנות פועלת רואים צמיחה מתמשכת בההכנסות. הרווחים ממכירת המוצרים מופנים כמעט בכללותם לנשים היוצרות.

מסתבר כי במודל הזה, עדיין נדרשות קרנות פילנתרופיות לקיום המיזם...
בכל אופן, אם כבר לקנות, אני ממליצה לקחת חלק במיזם כלכלי, חברתי ופמניסטי בעל ערך בו יצירות שחשוב ונעים לקנות, לתת ולקבל - מזל טוב, אחותי!

עמותות בספרות יפה

בסוף שבוע קצר אחד קראתי את ספרו החדש של סייד קשוע - גוף שני יחיד, שיצא בהוצאת כתר. מדובר בנחשול או רכבת הרים של פנטזיות וזהויות. ספר מצויין. צובט או בועט. מאוד ממליצה. סצינה אחת בתחילת הספר הביאה אותי לכתוב הפעם על עמותות בספרות.

סייד קשוע כותב בין השאר על ערבים ישראליים שמגיעים מהשפלה או הגליל לירושלים (וקורא להם מהגרים) ועל ערבים ממזרח ירושלים (המכונים מקומיים).
תראו כיצד הוא מתאר ומסביר הקמת עמותה לחינוך בירושלים:
" עורך הדין החנה את רכבו הגדול בחנייית בית הספר היהודי - ערבי, שערבים כמוהו, חברים שלו למעשה, הביאו להקמתו. הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשימצה בשל התנאים הפיזיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר מסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות - לפי משרד החינוך הפלסטיני. אלא גם הם, בעלי ההשפעה כביכול, ידעו שלא יצליחו להקים בית ספר חדש עבור ילדיהם אלא אם כן ימצאו פתרון מקורי: וזה אכן נמצא על ידי מרצה לחינוך שהגיע מהגליל והגה את רעיון החינוך המעורב הדו לשוני. הוא יזם הקמת עמותה, תחת הכותרת "יהודים וערבים לומדים ביחד בירושלים", וזו לא התקשתה לגייס כספים מפילנתרופיים אירופאים ואמריקאים שביקשו להשקיע בקידום השלום במזרח התיכון."... (עמ' 17)

גאון. ביקורת חברתית עדינה אך נשלחת וקולעת לכל כיוון: לערבי ירושלים, לערבי ישראל למערכת החינוך ולשלטון. הרבה ציניות נשלחת גם לתורמים, הפילנתרופיים שרוצים לקדם דו קיום אבל משקיעים במשהו אחר לגמרי.

שעשע אותי לקרוא את ההסבר הזה על הקמת העמותה, אבל הוא הזכיר לי יצירה ספרותית עכשווית אחרת בה שזורה הקמת עמותה לאורך כל הספר.

הספר: משאלה אחת ימינה של אשכול נבו. הוצאת זמורה ביתן 2007. הספר הזה יכול להיות טקסט בוק בקורס להקמת עמותות.

יש יזם: עמיחי תנורי, הוא עבר חוויה אישית קשה, אישתו נפטרה בשל ניתוח שהסתבך. והוא מעוניין לעשות עם הכסף שלו משהו טוב. "אולי להקים עמותה. אולי משהו אחר. לא יודע" עמ' 141. "אני רוצה להקים עמותה על שמה של אילנה שתייצג את הצד של החולה" עמ' 143. מה שיפה בתיאור הוא שבדומה להקמת עמותה במציאות, בהתחלה העניין לא מגובש ולאט לאט עם התקדמות שיחות ההקמה הדברים מתבהרים, מתנסחים והופכים לתכנית מגובשת.

היזם מגייס את חבריו הקרובים והם יוצאים לדרך. מגייסים את הסיפור האישי קורע הלב, יוצאים לגייס תורמים. שם העמותה, אם מעניין אתכם: "זכותינו" - העמותה לקידום זכויות אדם במערכת הבריאות. בעמוד 171 יש תיאור של מבנה העמותה וזרועותיה השונות לקידום המשימה החברתית שלקחו על עצמם החברים. יש הסברים איך מתקשרים עם תורמים, הכנת פרזנטציה לתורם, כישלון, הצלחה, שימוש בתקשורת.

בקיצור, שעור בהקמת עמותה. זה שעשע אותי ורק בשל כך המשכתי וקראתי את הספר וכן, בהחלט נראה לי שאשכול נבו התנסה בהקמת עמותה.

מכירים עוד תאורי עמותות בספרות? כיתבו לי.

סונול מתכוונת לחולל שינוי חברתי

חוזרת אל כמה משאלות היסוד של הבלוג הזה:
האם תפקידם של עסקים לחולל שינוי חברתי?

האם עסקים עושים שינוי חברתי? והאם הם עושים זאת נכון?

ובכן, ראיתם לאחרונה מודעות אלה של סונול?

סונול, חברה פרטית בשליטת קבוצת עזריאלי, יצאה השבוע בקמפיין שיווקי. סונול מכריזה כי היא מקדמת אג'נדה בעד נהיגה בטוחה ונגד תאונות דרכים. "זהו אינו קמפיין אלא חלק מה'אני מאמין' של החברה השזור בפעילויות שונות". בפרוייקט הורה מלווה סונול חברה לשלושה שותפים עסקיים: חברת הסטארט אפ המסקרנת סנסומטיקס, פוינטר וחברת הביטוח מנורה. בתכנית, בעלי רכב מוזמנים להתקין ברכבם (בתשלום בחלק מן המקרים) תוכנה העוקבת אחר נתוני הנהיגה ברכב, מנטרת אותה ויכולה להציג את הנתונים בכל עת. השיטה, לטענת השותפים עשויה להתריע בזמן אמת להורה כי ילדו נוהג בפראות. זה לא קמפיין חברתי במובן המקובל. מדובר בתכנית שיווקית המכוונת למיתוג סונול כחברה המקדמת בטיחות בדרכים. בתקווה שתכנית זו תחולל גם שינוי בתרבות הנהיגה.

אני מאמינה כי כיום, עם התעצמות המגזר העסקי, עסקים יכולים וצריכים לקחת חלק בפתרון בעיות חברתיות. אז הלל לסונול ולחברות השותפות בקמפיין.

אבל, בואו נתבונן בפרטים:
יתרונות למתקיני התוכנה/ שירות: ביטחון, מניעת תאונות, פיקוח. אופציה להנחות עתידיות בביטוח.
חסרונות ומחירים: מעקב, פיקוח. (לדעתי התמונה במודעת התכנית המציגה אנשים רצים ברחוב עם קפיץ בגב - מטרידה ולא נעימה, ובעצם ממחישה את תחושת השליטה החיצונית שמוצעת כאן. )

סונול מממנת את הקמפיין הפרסומי אבל חבל שאינה מציעה הנחות בתשלומי הדלק למתקינים - זה היה מגביר את הסיכוי שאנשים יצטרפו לתכנית. אבל אנחנו לא רוצים לפגוע ברווחים , נכון?....
טוב, לא אהיה קטנונית.

מה היה תורם להכרה כי מדובר בתכנית חברתית ולא רק שיווקית?
1. שותפות משמעותית עם ארגון חברתי רלוונטי (כגון אור ירוק או גופים מקצועיים אמינים אחרים)

2. מחקר שיוכיח כי השיטה שהם מציעים עובדת
3. מהלך כולל של הפירמה או לפחות מעורבות של מחלקת קשרי הקהילה שלה. (שימו לב כי ברשימת התרומות של סונול אין כל תרומה לנושאי מניעת תאונות דרכים!) סונול - לכו על זה , עוד לא מאוחר!

אם כן לדעתכם, עד כמה פירמה עסקית צריכה לפעול טובת מטרות חברתיות? כאמור לדעתי במידה רבה. זה טוב ורצוי.

האם חברה עסקית יכולה לעשות זאת בעצמה? כן, אבל לדעתי לא רצוי. לפי התפיסה שלי, דווקא שיתוף פעולה עם גופים וארגונים חברתיים או ציבוריים המתמחים בתכניות חברתיות ייעודיות יעניק תחושת אמינות גבוהה יותר, ייטיב עם הנושא בפועל וגם עם החברה האזרחית בכללותה.

מונדיאל, כדורגל ואיידס. נייקי התכוננה מראש

באפריל כתבתי כאן על ביקור בחנות נייקי בלונדון בה נחשפתי לפרוייקט שיווק חברתי מעניין. במחלקת נעלי הכדורגל דוכן עם סיפור. הלקוחות מוזמנים לרכוש שרוכים אדומים והכסף מיועד לתכניות ספורט וחינוך למניעת איידס באפריקה.

עכשיו נפל האסימון. כדורגל, אפריקה. מונדיאל בקיץ.

לי אמנם, היתה כאן הצתה מאוחרת ובאפריל לא הבנתי את הקשר למונדיאל, אבל נייקי כמובן אלופים. לקראת המונדיאל נייקי נערכה להגברת העיסוק בכדורגל וכיוונה להסתערות על נעלי כדורגל. אחת הדרכים לכך שילבה שיווק עם מטרה חברתית.

אהבתי את הפרוייקט החברתי להגברת המודעות לאיידס בקרב ילדים ובני נוער באפריקה. נלחמים באיידס באמצעות כדורגל. התכנית החינוכית מוצגת באתר הייעודי לתכנית.

לפני כשבועיים, בחנות נייקי בגבעתיים עמדו קופסאות השרוכים בערימות לא מחמיאות. הזבנים לא בדיוק ידעו להסביר מה העניין. "תרומה לאפריקה" הם אמרו לי בחצי פה. טוב, לא עמדתי בפיתוי והסברתי להם בקצרה במה המדובר... כולל הסבר על התכניות של התאגיד להגברת המודעות למניעת איידס, באמצעות פעילות קבוצות הספורט.

האמת, לא ממש הרשים אותם. תרמתי בכל זאת.

בתמונה הבת שלי (עם נעלי אול סטאר) מדגמנת את השרוכים.