הפנים של המגזר השלישי

בכנס המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי שהתקיים לאחרונה באוניברסיטת בן גוריון עלתה בין השאר השאלה: מיהו המנהיג של המגזר השלישי? בשונה מהמגזר הציבורי בו בוחרים ומכתירים מנהיגים, המגזר השלישי מטבעו נעדר מנהיגות נבחרת. אמנם, קיימות מספר דמויות של יו"רים או מנהלים בולטים אבל אין הנהלה או החלטה חד משמעית לגבי זהות מנהיגי המגזר. זה היופי שבו. הגיוון מצד אחד וגם היכולת של כל אדם להביע את רצונו, להתאגד ולבצע את שליחותו החברתית.

בעידן הרשתות החברתיות, המגדירות מחדש את החברה האזרחית, יש פתאום המון מקום לפניו של האדם עצמו. לכל אחד, גם לאדם מן השורה, יש אותה תמונה מרובעת, קטנה המסמלת - אותך עצמך.

לכן לארגונים חברתיים המתכוננים למפגש עם חברות עסקיות כדאי להבליט את הפעילים עצמם ואת מנהיגי הארגונים. פעמים רבות אנשי הארגונים החברתיים באים בשם משימה חברתית, או מטרה חשובה מספרים עליה, לעיתים גם בבהירות, אבל שמים את עצמם קצת בצל. זה חבל.

נסיוני בטיפול בקרן הפילנתרופית של חברת טבע הפגיש אותי במהלך השנים עם עשרות נציגי ארגונים חברתיים. בעוד שעל הארגון החברתי עצמו ניתן לקרוא מחומרים כתובים, מאתר האינטרנט וכו', מה שבאמת היה חשוב לי בפגישה עם הארגון היה - המפגש האנושי.

מה שעשה את ההבדל היה האדם. הסיפור האישי. המשמעות שהפעיל נותן למשימה החברתית עבורה הוא מגייס את הכספים, תחושת השליחות שלו והיכולות האישיות.
תורם רוצה לדעת כי התרומה תגיע לאנשים הטובים ביותר, שהיא תביא תועלת במידה הרבה ביותר. הארגון התורם רוצה להיות בטוח שיש לו עסק עם אנשים נחושים, מחוייבים ומוכשרים.

זה מה שהיה לי, כנציגת הפירמה, חשוב לבחון ולהבין מהמפגש עם נציג הארגון החברתי (מעבר לדברים על הארגון ועל הפעילות עצמה):
1. מי את/ה? (לא רק מי הארגון שלך)
2. איך הגעת לארגון? מה המניעים שלך לפעילות? (רק משכורת? חבל שבאת לפגישה)
3. מה השליחות שלך?
4. מה מסעיר/ מרגש אותך בפעילות?
5. מה הכישורים שלך? מה השכלתך? מה הנסיון שלך?

הרבה משיתופי הפעולה קמים ונופלים על כימיה אישית. אבל אל תטעו, כריזמה וקסם אישי לא מספיקים. אם אין בתשתית הארגון עשייה עשירה, מדידה, מוכחת ומוצלחת, כדאי לחכות עם הפניה למגזר העסקי.

קמפיינים לגיוס תרומות - מראה של תרבות

קמפיינים של גיוס תרומות משקפים את התרבות בה הם מתקיימים. המחשבה הזו התעוררה בי על רקע שני קמפיינים גדולים שנחשפתי אליהם לאחרונה בארץ ובחו"ל.

הקמפיין של עמותת עלם. דגל אורות התקווה 2010. פועל בהצלחה כבר שבע שנים. הוא היה הראשון שהביא אלינו את התרומה בסמס. חדשני. הקמפיין של עלם - עמותה לנוער במצבי סיכון הוא רחב היקף, רב ערוצי (במובן החיובי) אבל גם גרנדיוזי, כוחני ובוודאי פאלי.

המסרים שאני רואה בו, לבד מהמטרה החברתית הנעלה שבארגון עלם פועלים לטובתה, הם:
לי יש יותר גדול!
תראו אותי. אל תתעלמו ממני. אני כאן!
וגם - אני ציוני! חייבים להיות לאומיים.

המונומנט האדיר, של הדגל העוצמתי והזרחני, שלא לומר הלאומני, המשתלשל לאורך מגדלי עזריאלי, עושה לי קצת משני דברים: האחד- גאווה לאומית בריאה. מצד שני - חוסר נוחות. התפיסה הכוחנית של הכי גדול, הכי מואר, הכי הכי הכי, עושה לי לא טוב.

אבל זו התרבות שלנו, הלא כן?

ועוד דבר, יש משהו בשיטה של ה"סמס" שמצד אחד מאוד קלה ופשוטה - רק לחיצת כפתור... ומצד שני מנתקת את התורם מהנגיעה האישית בבעיה החברתית. קצת כמו המגדלים האלה...
ובמיוחד לאור הקמפיין השני עליו רציתי לספר.

לפני מספר שבועות, ברחובות לונדון, נתקלנו בקמפיין גיוס תרומות לארגון בריטי ותיק. קרן מארי קירי. העמותה עוסקת במימון מחקרים בנושא סרטן ובעוד תכניות בתחום הטיפול בסרטן. הקמפיין שראינו היה למען תוספת שעות טיפול סיעודי באנשים הנוטים למות - בביתם.

בתחילה ראינו ברחוב אנשים עונדים פרח צהוב על דש הבגד. בדרך כלל בגדים אפורים... כנהוג בלונדון האפרורית. נרקיס צהוב כמו שמש קטנה ומאירה. עוד ועוד. זה היה בולט. כיוון שהיינו תיירים ולא בני המקום זה לא היה ברור. מדוע רבים כל כך עונדים סיכה עם נרקיס צהוב? מסקרן.

עד שעלינו מהרכבת התחתית ונתקלנו בקבוצה של מתנדבים בפתח התחנה. בבגדים ובכובעים צהובים, צוהלים, משקשקים בפחי תרומה ואוחזים במגשים של סיכות נרקיסים. מסות של בני אדם עוברים שם. אז הסתבר שהתורמים מקבלים סיכת נרקיס צהוב ושמים אותה על דש הבגד. הזדהות אישית. כל אדם שראינו עם נרקיס על הכיס מוסר מסר לסביבתו:

"אני תורם למאמץ של קרן מארי קירי!"
"אני באופן אישי תורם, מפיץ את המסר ולוקח חלק בקמפיין"
"אני מזדהה".

גם זו תרבות, לא?

ברור שהקמפיין מלווה באתר אינטרנט דינמי, במעגלי התרמה שכוללים גיוס מתנדבים שיעמדו בחוצות העיר בלונדון וברחבי בריטניה, בגיוס מפורסמים שמביאים את הסיפור האישי שלהם ומובילים את הקמפיין. המתעניינים - יוכלו לראות באתר הקרן מגוון דרכים בהן הקרן מגייסת תרומות ולמעשה מגייסת את הציבור לגייס. מרשים.

ובכן, אין נכון או לא נכון. יש מה מתאים לתרבות. וזו עבורינו מראה מעניינת ליום העצמאות.
חג עצמאות שמח!

התמונות נלקחו מאתרי העמותות.

בלונדון - מעורבות חברתית משווקת בכל פינה

מעורבות חברתית, מודעות סביבתית ירוקה, התרמות ובכלל קשרי עסקים וקהילה מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות העסקית והחברתית בלונדון 2010. ללא מאמץ כלל מתגלים הקמפיינים בכל פינה, בכל מקום ומבעד לכל מבט. ובאמת לא משום שזו אני שמסתכלת כך על הדברים... הם באמת שם!

השאלה המרכזית שאני שואלת את עצמי כתיירת וכצרכנית היא עד כמה מסרים וקמפיינים אלה המופיעים על לוחות המודעות, בחלונות הראווה ובתוך החנויות עצמן משמשים אמצעי שיווק גרידא ובאיזו מידה הם אמינים ונאמנים למטרה החברתית אותה הם מקדמים? האם הם מכסים מחדל תאגידי או בעצם מצביעים על עשייה מתוך כוונה טהורה באמת? (בסדר, ברור שאין דבר כזה...)

ניתן להניח שה"אמת" על אחריות התאגידים תתגלה לנו כשנבחן את הרצף: דו"חות חברתיים מעמיקים, מקצועיים ועבי כרס הם הקצה האחד ואילו המבט הצרכני החטוף, המהיר, דרכו מועברים מסרי הארגון לקהל גדול בהרבה - הוא הקצה השני.

אם כן, כמה פרוייקטים חברתיים / ירוקים אפשר לראות ברחבי לונדון ביום אחד?
קראו על כמה שנתקלתי בהם ושפטו בעצמכם:

1. נקודת מוצא: ירוק, בר קיימא, מחזור, נגיש. מילים - ערכים אלה מופיעים בתדירות כל כך גבוהה , בכל פוסטר עסקי או ציבורי, משדרי טלויזה, לוחות מודעות...עד כי ברור שהם מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות. מתקני מיחזור בכל קרן רחוב, בית קפה או מסעדה. מיגוון אמצעי נגישות לאנשים עם מוגבלויות - בכל מבנה, מסעדה, אולם או מוזיאון.

2. מכוניות לא מזהמות. א. מכוניות של גנני הגנים בלונדון נוסעות על חשמל. בשקט. חלק מהאוטובוסים הציבוריים מתהדרים בשלטים גדולים המציינים כי הם ירוקים ולא עובדים על דלק.
ב. עמודי הטענה חשמלית של מכוניות - על קצה המדרכה. אמנם נתקלנו בכך רק פעם אחת בשכונת מייפר המכובדת, אבל המראה של מכונית מחוברת בכבל מסולסל לעמוד טעינה בגובה מטר - מרגש. בהקשר הזה, לדעתי, השינוי העצום שמתחיל כיום ויתרחש בעשור הקרוב לא קשור רק לשיפור באיכות האויר. המכוניות יעבדו על חשמל - והעיר תהיה שקטה.

3. חנות הדגל של Nike - שיווק חברתי
קונים שרוכים אדומים ותומכים במלחמה באיידס באפריקה. ברור כי זהו קמפיין למטרת שיווק נעלי כדורגל. בתמונה - כך נראית הפינה בחנות. אבל לצידו - קידום מטרה חברתית. באתר האינטרנט המושקע של החברה ניתן לדלות יותר פרטים. נייקי מגייסת ספורטאים לקמפיין ונלחמת באיידס. בנוסף לתכניות שהיא בעצמה מפעילה באפריקה, הפירמה תורמת לתכניות של ארגונים חברתיים הפועלים באיזורים אחרים בעולם בתחום הספורט וגם למניעת התפשטות ההדבקה מאיידס. אהבתי.

4. The Body Shop שלט. פרס. פרסומת. הרשת הותיקה למוצרי סבון ותכשירים לגוף וידועה כמובילת תחום עסקים וקהילה, סחר הוגן ומוצרים ירוקים, תולה מודעה בחזית חלון הראוה ומציינת בגאווה כי הרשת זכתה בפרס "מפעל חיים" על האחריות התאגידית שלה, CSR.

5. מים - פרסום על מוצר רוצים לשתות מים במסעדה? אם תקבלו בקבוק מסוג Sela- V, תראו שכתוב עליו כי לחברה , AquAid, מוצר נוסף - "קולרים". על כל מכשיר מים שמותקן (לצרכן הארופאי, אני מניחה) החברה תורמת לקרן ייעודית סכום המספיק להתקנת משאבה מיוחדת שמסוגלת להשקות במים כפר קטן באפריקה.

6. KFC. זהירות - צרבת! באמת שרק ראינו את הפוסטרים ולא אכלנו שם... יש גבול. ואנחנו בכלל "חצימחונים". על חלונות הראווה של החנות מרשת הפאסט פוד האמריקאית לממכר חטיפי עופות מצופים, תלויים שלטים המעודדים את העוברים והשבים לקנות שם ארוחה ולתרום למלחמה ברעב (!) שיא הציניות. לפחות הם לא מעמידים פנים שמדובר במעורבות חברתית ובאתר שלהם הפרוייקט מקוטלג תחת "צדקה". מסתבר כי זוהי תכנית המופעלת בשותפות עם ארגון "יאם" יחד עם תכנית המזון העולמית של האו"ם. התכנית מפעילה עובדים מחנויות רשת KFC ולקוחותיהם לגיוס תרומות לנושא.

טוב, זה לא באמת היה ביום אחד. אבל זה גם לא הכל... על שני פרוייקטים חברתיים מסקרנים - בפעם הבאה.

עיצוב המטפל בבעיות חברתיות

גם בעולם העיצוב מתייחסים לסוגיות חברתיות. ענף עיצוב המוצר למשל, נותן מענה לצרכים של אנשים בכלל ושל אנשים עם צרכים מיוחדים, נכים, קשישים וכו' בפרט. דרך תערוכה חדשה שמוצגת כעת בחולון, ניתן לראות כיצד מעצבים מתייחסים לסוגיות חברתיות, בהקשר רחב.

תערוכת העיצוב "מצב הדברים" במוזיאון הישראלי לעיצוב בחולון שנחנך לאחרונה, מתומצתת לשמונה קטגוריות המהותיות לעיצוב העכשווי. עניינו אותי במיוחד שתיים: חרדה חברתית וכלכלת האומנות.

חרדה חברתית
טענת האוצרים היא כי עיצוב משמש ברומטר המשקף תשוקות חברתיות. כיום אנשים ברחבי העולם חווים חרדה חברתית יותר מאי פעם. טרור, בעיות אקולוגיות, אסונות טבע, רעב, ומשברים כלכליים פוגעים בכל מדינה. המעצבים מגיבים לכך.
למעלה: עבודה של יעל מר "שמלת חילוץ" , המתנפחת בעת הצורך על מנת להציף את הלובשת. ברקע דוגמת טקסטיל המבוססת על דימוי של נגיף האיידס. בעיצוב Fabricnation.

למטה: מכשיר נייד לטיהור מים. ומחשב נייד קטנטן שאמור להגיע לכל ילד באפריקה.

קטגוריה אחרת שריגשה אותי עוסקת בכלכלת האומנות. אומנות ולא אמנות. מדובר בתהליכי יצירה ועיצוב של אומנים יחידים או כפרים שלמים שהופכים את האומנות לפוטנציאל כלכלי עבורם. הטענה בתערוכה היא שהאומנות שהורחקה בעבר מתחומי העיצוב והאמנות חוזרת אליהם בשל הפוטנציאל היזמי והכלכלי הטמון בה.
בתמונה: שרפרף שנוצר מניר מגזינים. גוף תאורה העשוי מכדי פלסטיק ובובות המיוצרות על פי ציורי ילדים.
נראה לכם מוכר? נכון, זה הזכיר לי משהו דומה בארץ. מפעל paper work לדוגמא. מעסיק מעצבים ישראליים ומבצעים שהם אנשים המתמודדים עם בעיה נפשית. עיצוב פח מיוחד המיוצר ממגזינים צבעוניים זכה בפרס העיצוב מטעם משרד התמ"ת לשנת 2008...

לקינוח , לא אוכל לסיים מבלי שני צילומים שצילמתי השבוע בבניין החדש של המוזיאון. האדריכל רון ארד. מרהיב ושווה נסיעה לחולון.

(כל הצילומים צולמו על ידי עפרה פלמר גרנות)

כנס המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי

כנס "בר המצווה" של המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן גוריון התקיים היום. הכנס הוקדש לציון תרומתו ולכבודו של פרופסור בנימין גדרון שפורש מהאוניברסיטה ומן המרכז. האוירה בבניין הסנאט היפהפה היתה חגיגית ומשפחתית. בתמונה: פרופ' בנימין גדרון (ולצידו ענבל אבו)

הכנס הפגיש כ- 80 - 100 חוקרים, נציגי קרנות, מנהלי ארגונים ואנשי מקצוע העוסקים בארגוני המגזר השלישי. הנושא המרכזי היה: אתגרים במחקר והכשרה במגזר השלישי. הכנס כצפוי היה אקדמי ותיאורטי מאוד.

מטשטוש גבולות לשרטוט גבולות בין המגזרים
את הכנס פתח פרופ' הלמוט אנהייר שסקר על ציר הזמן את השינויים בתפיסת הפילנתרופיה והתמקד במונח השקעה חברתית. Social Invesment . לדעתו, למרות השימוש העכשיווי במונח "כלכלי" (השקעה) לתיאור פעילות פילנתרופית, עלינו להגדיר השקעות חברתיות לא רק במונחים כלכליים ויש לבחון השקעות חברתיות במונחים חברתיים, שהם ארוכי טווח.

פרופסור מרגרט האריס דברה לקהל בבאר שבע ממקום מושבה בבריטניה ודבריה הועברו באמצעות צילום שהוקרן על מסך ענק. פרופ' האריס עסקה בטשטוש הגבולות בין המגזרים ובדפוסים שונים של שותפויות בין המגזרים. היא טענה כי יש להציג דוגמאות של שיתופי פעולה כאלה מהזוית של הארגונים החברתיים, לחקור את הציפיות של שני הצדדים מהשותפויות ולהביא את הממצאים לכדי מדיניות ממשלתית.
שאלה מעניינת שהעלתה היתה: מדוע יש כאלה המעוניינים בטשטוש הגבולות בין המגזרים? מי אלה המעוניינים בכך? לדעתה יש לכך מניע אידיאולוגי עמוק.

למרות הפתיחה שעסקה בטשטוש הגבולות בין המגזרים היה זה פרופסור גדרון שבהרצאה המרכזית של הכנס הציג הצעה לשרטוט מובנה וברור של מאפייני הארגונים החברתיים. המצגת היתה ניתוח תיאורטי של גישה הגורסת כי יש קשר בין התפקיד החברתי של המגזרים בחברה לבין המאפיינים של ארגונים המרכיבים אותם. המבנים של הארגונים מבטאים את התפקידים החברתיים של המגזר. לדבריו אלכ"רים יכולים לתרום לחברה האזרחית בדרך בה הם מבנים מספר מערכים:
1. מערך אספקת השירותים.
2. משילות
3. כוח אדם
4. משאבים כספיים
5. מדידות ותוצאות.
יש חשיבות לדרך בה הארגונים משתפים את הלקוחות שלהם ואת הציבור.
לדבריו קיום מלכ"רים לכשעצמו אינו מקדם את החברה האזרחית. יש להבנות ולנהל את הארגונים תוך פיתוח מערכי ניהול משתפים.

"מנהיג אקדמי", "מקים הקהילה האקדמית בתחום המגזר השלישי"
המצגת של פרופסור גדרון כמו סיכמה תקופה של מחקר ועשייה אותה הוביל במהלך העשורים האחרונים: תיאור המגזר השלישי וארגוניו, שרטוט גבולותיו ותכונותיו ביחס לשאר המגזרים. היא העמידה אותו, כראוי, בראש אנשי האקדמיה הבולטים בתחום הזה.
לחומר של הכנס צורף תקליטור עם פרסומים של בני גדרון ופרסום מודפס מלא וחדש בנושא חם ובוער: ארגונים חברתיים עסקיים בישראל. נתונים על תופעה חדשה. שפרסם יחד עם דקלה יוגב. עבורי - פרסום שהוא חגיגה אמיתית.

ולסיום ברכות לד"ר חגי כץ, (בתמונה) מנהל המרכז לחקר המגזר השלישי, שהוא אמנם ותיק בתחום אבל בהחלט נכנס לנעלים גדולות. בהצלחה!

מדידות ומעידות. הערכת שותפויות. חלק ב'

כיצד מודדים הצלחה של שותפות בין עסקים וקהילה? האם יש למדוד את שיתוף הפעולה עצמו? האם יש למדוד את התוצר? אולי על עסקים והארגונים למדוד את התועלות הפנימיות שלהם מהתרומה ומהקשר? ובכן... גם וגם וגם. מצטערת, אין תשובות פשוטות בעניין הזה.

הצלחה של שותפות נמדדת בהתאם לאופן בו מגדירים אותה.
ביציאה למשימה ארגונית, עסקית או אחרת יש להגדיר מטרות. גם בהקשר שלנו, יש להגדיר את מטרות שיתוף הפעולה בין הארגונים ואף להבהיר את האופן בו כל אחד מהצדדים מגדיר הצלחה. הרי לכל אחד מהצדדים יש מטרות משלו ואינטרסים עצמיים ולגיטימיים. יש לזהותם, לדבר עליהם ולהכיר בהם. נדרשת שקיפות.
בכלל, בדיאלוג בין ארגוני חשוב להגדיר יחד מטרות ויעדים שיתאימו לשני הצדדים בו זמנית. לא פשוט, אבל הכרחי. המוצר הסופי (הפרוייקט המשותף) חייב לשרת את שני הצדדים נאמנה. אחרת - אין טעם.

אשתמש כאן בדוגמא של שותפות בין משרד פרסום לעמותה עליה כתבתי בפעם שעברה. אני מאמינה כי התובנות שלי מהמקרה הזה נכונות לכל שותפות בין עסקים וקהילה.

השותפים מגדירים הצלחה
כשבדקתי עם השותפים כיצד הגדירו הצלחה של שיתוף הפעולה ביניהם נציגת משרד הפרסום הגדירה הצלחה כהצלחת התוצר - כמות החשיפה של המסר שהעמותה רוצה לקדם.
מנכ"ל העמותה הגדיר את הצלחת השותפות במונחים של תחושת שיוויון בין הצדדים. לא התפלאתי. ארגון חברתי מדבר במונחים חברתיים, תהליכיים וארגון עסקי מודד כמויות, חשיפה.

אבל דווקא בשל הפערים הללו התבוננות באחד הקמפיינים שהפיקו יחד עוררה בי תחושת אי נוחות.

מה המסר של הקמפיין? לצאת מבועת השקט. לחשוף את ארגון "בקול".
האם זהו המסר של בקול? כן ולא. בקול וודאי רצו חשיפה. מדובר בארגון של אנשים כבדי שמיעה שרובם משתמשים בשפה דבורה ולא בשפת סימנים. הארגון פועל למעלה מעשור בהצלחה מרשימה. הם הביאו לחקיקה מתקדמת בנושא נגישות בטלויזיה לאנשים כבדי שמיעה ולהכנסה של שירותים מתקדמים של כיתוביות בזמן אמת. לכן, בעיני קמפיין הבועה מחטיא את המסר של בקול. בועת שפת הסימנים אינה מייצגת את העשייה של בקול ולא משרתת את קהל הלקוחות והחברים שלה.

אם כן, מדוע עשו את הקמפיין? קיימות כמה אפשרויות:
1. אנשי הפרסום התאהבו בגימיק. הם הגדירו הצלחה בכמות הפרסום. הגימיק בעיניהם יביא הרבה חשיפה למסר ולבקול. (דבר שבאמת קרה)
2. הדיאלוג בין הארגונים לא היה שיווויני. העמותה "ויתרה" למשרד הפרסום, שיזם את הקמפיין, וסמכה עליו שהוא יודע מה נכון לעמותה.

בפועל מה שקרה הוא שהעמותה קבלה חשיפה גדולה אבל המסרים שהועברו שם לא היו תואמים באופן מלא למסרים של העמותה.

זו בעיניי מעידה. כדאי ללמוד ממנה.

באומן ובקול - ניתוח שיתוף הפעולה. חלק א'

לאחרונה נחשפתי ברשת לסרטון מעניין בנושא מודעות לירידה בשמיעה. הסרטון הוא תעוד של קמפיין שנוצר בעקבות קשר מתמשך בין ארגון בקול - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים בישראל למשרד הפרסום "באומן בר ריבנאי".
כיצד ארגון קטן מגיע לשיתוף פעולה מוצלח, ארוך טווח ויצירתי עם אחד ממשרדי הפרסום המובילים בארץ? ומה עמותות יכולות ללמוד מכך?

יצאתי לברר ולספר לכם. מנכ"ל ארגון בקול , עידו גרנות (גילוי נאות - יש קשר משפחתי. עידו גרנות הוא אחי) נתן את נקודת המבט שלו. מאיה סלומון סופרוויזרית בבאומן בר ריבנאי הוסיפה תובנות משלה.
וזה הניתוח שלי לשיתוף הפעולה. ראשית בקצרה. בהמשך, למתעמקים, הסיפור בהרחבה וגם שלושה טיפים למנהלי עמותות.

1. הכל מתחיל מקשר אישי
2. הפעילות למען הקהילה מוגדרת כחלק ממדיניות החברה. (משרד הפרסום) ומכאן נגזרת המחוייבות שלה ושל הצוותים בה. הם פועלים למען הקהילה כחלק מהמשימות המקצועיות שלהם.
3. קשר ארוך בין הארגונים מתחיל מפרוייקט ממוקד אחד ומתפתח עם השנים.
4. נדרש דיאלוג אמיתי ושיוויוני בין הארגונים על מנת להגיע לתוצרים נכונים מבחינת התוכן והצורה.
5. שותפות מוצלחת כשהיא טובה לשני הצדדים.
6. המעורבות החברתית מאפשרת לאנשי הפרסום "לתת משהו מעצמם", להתרענן ולהתקרב לנושאים חברתיים חדשים להם ולתרום לקהילה בצורה שאינה משלבת שיקולים מסחריים.

על מדידת ההצלחה ועל צללים שאני רואה בפרוייקט אכתוב בפעם הבאה.

וכעת לסיפור בהרחבה:

איך נוצר הקשר עם חברת הפרסום?
עדו גרנות: הכל מתחיל בקשר אישי. בשנת 2004 התכוננו לאירוע שירת האדם, אירוע שירה בציבור של כבדי שמיעה וחרשים שיזם אפי לנדאו. אפי פנה ליורם באומן, אותו הכיר באופן אישי. באומן התגייס ורתם את משרד הפרסום שלו "באומן, בר ריבנאי" לאירוע. הקשר עם המשרד התפתח ומתקיים עד היום. כל השירות ניתן בהתנדבות.

כיצד התפתח הקשר?
בתחילה, קמפיין הפרסום היה ממוקד לפרוייקט הספציפי "שירת האדם". לאחר כשנתיים, מתוך תחושת מיצוי והבנה של הצורך החברתי עברו להתמקד בהגברת המודעות לנושא הירידה בשמיעה. במהלך השנים באומן בר ריבנאי הפיקו מספר קמפיינים מצולמים שהנושא המרכזי שלהם היה "לא להתבייש בירידה בשמיעה". אלה שודרו בטלוויזיה בנישה המצומצמת יחסית של שידורי קהילה.
בשנת 2009 משרד הפרסום העלה רעיון חדש. מתוך כוונה להגביר את החשיפה למסרים החשובים של "בקול" ובהתחשב בצורך בצמצום עלויות, הם הפיקו שני קמפיינים להעלאת המודעות לבקול ולירידה בשמיעה שהוכנסו לתקשורת בצורה חדשנית. למשל בתכניות הבוקר, תכניות מומחים ובערוץ הספורט וקבלו חשיפה ותהודה מרשימה.

מה מסייע לכם לשמר את הקשר עם משרד הפרסום? וכיצד הוא מתנהל?
עדו גרנות: העובדה כי מתקיים אירוע שנתי ממוקד מסייעת לשמור את הקשר לטווח ארוך.
הקשר עם הצוות הגדול של המשרד מתחדש כל שנה לקראת האירוע. מבחינת התכנים אנחנו כעמותה מעלים את הצורך החברתי משרד הפרסום מביא את הרעיונות לקמפיינים. דנים ומחליטים יחד.

מה המטרות שלכם (בקול) ושלהם (חברת הפרסום) בשותפות?
עידו גרנות: המטרה שלנו היא להגביר מודעות לנושא לקות בשמיעה, בצורה מקצועית עד כמה שניתן ולנסות לעשות את המקסימום באפס תקציב.
לדעתי, המטרה של משרד הפרסום היא לחבר את העובדים והחברה לעשייה חברתית עם משמעות בתוך עולם פרסומי קר ומנוכר ומפוצץ בכסף. גם הם רוצים לעשות משהו עם משמעות והשפעה. בנוסף, כמובן לאנשי באומן רצון ליצר באזז ליכולות הקריאטיביות שלהם.

מאיה סלומון: משרד באומן בר ריבנאי מטפל במספר לא מבוטל של עמותות. המשרד מסייע לבקול להוציא את המסר התקשורתי שלה החוצה לקהל היעד בצורה מעניינת ונוגעת, במסגרת האילוצים בהם פועלת העמותה.

לסיום מנכ"ל בקול נותן 3 טיפים למנהלי עמותות לקראת יצירת שותפות דומה עם חברות עסקיות ובמיוחד עם משרדי פרסום.
1. כנות. תמיד לומר את האמת גם אם לא נעים. אם מציגים לך קמפיין עם מסרים שאינך אוהב - או קמפיין לא מוצלח - אל תהסס. כבר קרה שאמרנו את זה ובבאומן עשו חושבים מחדש. לפעמים הם מצליחים לשכנע אותך שהם יודעים את המלאכה אבל חשוב שתסמוך על הבטן שלך.
2. חשוב שיהיה איש קשר קבוע מטעם הארגון מול אנשי המשרד.
3. חשוב לשתף כמה שיותר אנשים בעמותה בחשיבה הרעיונית ולהביא אנשים נוספים לישיבות ההפקה. חשוב גם להביא לפחות נציג אחד מהועד המנהל.