אומנים רעבים זה מושג שהתרגלנו לקבל. יש הטוענים שהעוני יפה ליצירה. ממש לא בטוחה לגבי זה. סביר יותר להניח שהיוצרים היו מעדיפים לאכול כמו שצריך. בכל אופן, בהחלט יש להם מה לומר על עוני, על מצוקה ועל המשבר הכלכלי והם אכן עושים את זה. הנה דוגמא למשהו שחוויתי לאחרונה.
לפני פחות מחודש ביקרתי בלטביה, לרגל מסע שורשים משפחתי. הרחובות בריגה נקיים, העיר ירוקה, מזג האויר נפלא והבניינים משופצים. על פני השטח לא ניתן לחוש במשבר הכלכלי. ריגה היא אחת הערים עם מקבץ הגדול ביותר בעולם של בניינים בסגנון ארכיטקטורה המכונה "ארט נבו". באיזור המרכזי עומדים בניינים צבעוניים, מעוטרים ומרשימים מראשית המאה העשרים. השנים האחרונות היטיבו עימה, השגשוג של העשור האחרון מורגש. האנשים לבושים היטב ופתוחים לתיירות. אבל מסתבר כי בשנה האחרונה לטביה במשבר כלכלי חמור. חסרה עבודה, אנשים עוזבים את המדינה ואלה שנשארים - מודאגים מאוד.
באחד הערבים הזדמן לנו להשתתף באירוע אומנות עכשיווית,"לילה לבן", שהתקיים ברחובות המקסימים של העיר. הנושא המוביל של האירוע היה ההתמודדות עם המשבר הכלכלי. האומנים מאוכזבים מהקפיטליזם הליבראלי, חוששים מהקריסה הכלכלית ומודאגים מהאיומים האקולוגיים. כל היחס הזה הביא למכלול קוהרנטי ומרתק של מיצבים, וידאו ארט ואומנות חיה בו האומנים מנסים להגיש פתרונות משל עצמם למצב וגם לקיים דיאלוג עם התושבים כדי למצוא פתרונות מקוריים. הפרוייקט נקרא " Survival Kit" , בו האומנים "ציידו" את המבקרים ב"ערכת הישרדות" להתמודדות עם המשבר.
הפרוייקט, שלא היה מבייש את ברלין, ניו יורק וגם לא את תל אביב, התקיים באיזור המשלב עסקים קטנים, חנויות סטודיו של מעצבים, בתי קפה וחנויות אחרות, אשר בשל המצב הכלכלי נסגרו בזו אחר זו. האומנים התמקמו בחללים ולרגל האירועים הסבו אותם לחללי תצוגה ומיצגים.אחד המייצגים הממלאים, תרתי משמע, היה בית התמחוי.
לצורך הפרוייקט הזה, אחת מהחנויות ברחוב עוצבה כמטבח הסעדה פשוט או למעשה בית תמחוי. בדומה, למשל, לאמני זרם הסוריאליזם בראשית המאה ה- 20, שחשבו שבאמצעות אומנות ניתן יהיה לפתור את בעיות העולם, התארגנה קבוצת האמנים, בראשותה של היוצרת הלטבית קטרינה נאיבורגה, ויצרה אמירה חברתית.
מה האומנים יכולים לעשות במצב הכלכלי הנוכחי? לצייר ציור? לכתוב סיפור? הקבוצה הזו החליטה לפעול אחרת. מדי ערב, סופר או צייר בישל והעמיד לחלוקה בחינם סירים מלאים במרק עשיר וחם. היוצרים החליטו לאפשר לציבור לשבת לשולחן, לאכול ולשוחח. שיחה משותפת יכולה בוודאי לפתור בעיות.
מה האומנים יכולים לעשות במצב הכלכלי הנוכחי? לצייר ציור? לכתוב סיפור? הקבוצה הזו החליטה לפעול אחרת. מדי ערב, סופר או צייר בישל והעמיד לחלוקה בחינם סירים מלאים במרק עשיר וחם. היוצרים החליטו לאפשר לציבור לשבת לשולחן, לאכול ולשוחח. שיחה משותפת יכולה בוודאי לפתור בעיות.
אז זה הלך ככה: אנשים עוברים ברחוב, מציצים לחנות פנימה... מה קורה פה? תאורה חזקה. תור של אנשים... כל מי שמחליט לבדוק ולהיכנס עומד בתור עד לסיר הגדול. עדיין לא כל כך ברור לך מה קורה. לקחת צלחת, הצייר מוזג לך מרק, זה מה שיש. התיישבת לאכול בשולחן ארוך, יחד עם עוד אנשים זרים. מה זה אמור להיות? זאת אומנות? נדבר איתם? נאכל בשקט? מביך משהו...
להיות רעב זה לא צחוק וגם להיות תלוי במישהו שיאכיל אותך זו לא ממש חגיגה. התחושה היתה חזקה וגם מבלבלת: אני נהנית מהאוכל שניתן לי בחינם? הם באמת לא לוקחים כסף עבור הארוחה? למה הם עושים את זה? למה אני עושה את זה?
החוויה היתה טוטאלית: אכלנו מרק מעולה, הרגשנו ממש לא נעים. ככה זה כנראה כשאתה בבית תמחוי... (וגם - ככה אומנות מצליחה לגרום לך לחשוב ולהרגיש ו...גם כך מעבירים מסר חברתי.)
להיות רעב זה לא צחוק וגם להיות תלוי במישהו שיאכיל אותך זו לא ממש חגיגה. התחושה היתה חזקה וגם מבלבלת: אני נהנית מהאוכל שניתן לי בחינם? הם באמת לא לוקחים כסף עבור הארוחה? למה הם עושים את זה? למה אני עושה את זה?
החוויה היתה טוטאלית: אכלנו מרק מעולה, הרגשנו ממש לא נעים. ככה זה כנראה כשאתה בבית תמחוי... (וגם - ככה אומנות מצליחה לגרום לך לחשוב ולהרגיש ו...גם כך מעבירים מסר חברתי.)
עפרה,
השבמחקהאם "בית המחוי" הזה היה ממוקם במרכז העיר או בקרבה למוקדי מצוקה בעיר? האם בלטביה בכלל (או בריגה הבירה) ישנם הרבה נזקקים לבית תמחוי (למיטב ידיעתי, מדינות הים הבלטי - ליטא, לטביה ואסטוניה זכו לפריחה כלכלית מאמצע שנות ה-90 אך יש בהן גם אוכלוסיה עניה בעיקר בכפרים ומקהילות הדייגים לחופי הים הבלטי)?
עוד שאלה, האם יוזמי אותו פרוייקט המשיכו להפעיל אותו? (אגב, בארץ יש סניף של קבוצה בינלאומית שפועלת באזור כיכר דיזנגוף בת"א שאוספת שאריות מזון שמרכולים ומכולות רצו להשליך לפח, עורכת מהן סעודות לנזקקים וגם מקיימת פעילות חברתית-פוליטית; נדמה לי שהם נקראים באנגלית Grbage people אך איני בטוח במאת האחוזים; זוהי פעילות מתמשכת ולא חד-פעמית לצורך מיצג בלבד).
מדובר היה במיזם אומנותי ביסודו. לא נראה לי כי המשיכו את היוזמה מעבר לימי האירוע ובכל אופן אנשי המיזם הם אומנים ולא אנשי ארגונים חברתיים. בכל אופן המסר היה פוליטי - חברתי, שעבד כאמור על כל החושים. בביקור בכפר במרחק 4 שעות נסיעה מריגה התרשמנו מדלות ומאוירה של קושי כלכלי ואף יאוש חברתי כי הרבה אזרחים לטבים עוזבים את המדינה.
השבמחקקראתי לאחרונה ב-Time Magazine כי המשבר הכלכלי של 2008 היכה קשות בכלכלות של מדינות הים הבלטי וגם של שאר מדינות מזרח אירופה שרק בשנות האלפיים החלו בתהליך צמיחה מהיר.
השבמחקמראה עינייך היה נכון - הפער בין הערים לכפרים בכל מזרח אירופה לא השתנה מאז המאה ה-19 (את ודאי זוכרת את סיפורי גוגול וצ'כוב על חיי העליבות בכפרים לעומת השפע המצועצע בערים) ולא פלא הוא שהכפרים נפגעו קשה יותר אפילו בטרם נהנו מהצמיחה הכלכלית במלואה.
אגב, סין, להבדיל, מנסה למנוע תהליך דומה ע"י תוכנית השקעות ותימרוץ (Stimulous בלע"ז) שעלותה למעלה מ-1.2 מיליארד דולר (כמעט 40% מתוכנית זהה של ממשל אובמה) של שיפור תשתיות בכפרים והקניית חקלאות מודרנית (שמכוונת להתמודד גם עם השינוי באקלים שפוגע בסין בקנה מידה גדול - תוצאה ישירה של המגלומניה הקומוניסטית מימי מאו דרך דנג ולי פנג שזיהמה את האויר, דלדלה את היערות והביאה לנהירה של כפריים לערים הגדולות).
למדינות הבלטיות יש יתרון חשוב: קרבה גיאוגרפית למדינות סקנדינביה וגם לפולין, שהיא אחת המדינות הבודדות במזרח אירופה שהשכילה לבנות מצע כלכלי יציב שמנע קריסה ב-2008. זה יוכל אולי לקצר את המשבר שם.
אגב, ידוע לך מה שיעור ההגירה מלטביה לחו"ל?
תיקון: תכנית התימרוץ של סין ג ב ו ה ה ב-40% מזו של אובמה ולא מהווה 40% ממנה, וזוהי טעות הקלדה שלי בגוף ההודעה הקודמת.
השבמחקפרט מעניין: ב"טיים מגזין" מ-24 באוגוסט, כותב עורך ה"וויקלי סטנדרד", כריסטופר קולדוול, כי המשבר הכלכלי בארה"ב פגע בעיקר בגברים, כששיעור האבטלה בקרבם הוא 9.8% לעומת 5.7% בלבד בקרב הנשים,ויותר גברים מאבדים את מקומות עבודתם מאשר נשים. קולדוול רואה זאת בחיוב, ומשבח את ממשל אובמה שבתוכנית ה"אישוש" שלו (שהוזכרה לעיל), הוא בוחר להשקיע במקצועות שמועסקות בהם בעיקר נשים (כתחומי הבריאות, החינוך וסיוע ישיר לאדמיניסטרציה המקומית - ש-60% ממנה מהוות נשים), לעומת הפחתה ניכרת בתמיכה בתשתיות ובתעשיות כבדות (שמרבית המועסקים בהם הם גברים).
השבמחקקולדוול רואה בזה הטיה ברוכה שתועיל לחברה האמריקנית, משום שעולם העסקים הקפיטליסטי (וחזירי, הבה נהיה גלויים) שגרם למשבר הנוכחי הוא עולם גברי. קולדוול מצא שבכל השערוריות הפיננסיות שנחתו על ארה"ב בשנים 2007-8, אף לא באחת מהן הית המעורבת אישה; יתרה מכך - נשים משלמות מחיר כפול במשברים כלכליים: אם אשה מאבדת את משרתה, היא מאבדת הרבה מהכבוד העצמי שלה ונאלצת לחזור להיות עקרת בית, ואילו אם הגבר מאבד את משרתו דם אז היא משלמת את המחיר שלעיתים מתבטא באלימות, שכרות שתוצאתן היא גירושין (שוב, שבהם האשה בד"כ נפגעת יותר).
קולדוול מסיק מכל אלה, כי למרות שהגברים מהווים כיום 53% מכח העבודה האמקריקני, הרי לנשים יש את היכולת האמיתית לשנות את פני החברה האמריקנית ובכלל זה את פני עולם העסקים, מפני שכיום 58% מבוגרי תואר ראשון היום הן נשים והן יותר קשובות לצרכים חברתיים ומגלות יותר חמלה ורצון לתרום לחברה גם כשהן מנהלות חברות (אמנם, בארץ יש לנו דוגמא רעה לכך, את שרי אריסון, מפני שהיא - לדעתי - דו-פרצופית בנהלה את הבנק ועסקיו בצורה שלא הית המביישת שום "חזיר קפיטליסטי" וכבר כתבתי על כך שבגלל מדיניותה גדל מספר הנזקקים שהיא, ברוב צביעותה, מתגייסת בתופים ומחולות יחצ"ניים לסייע להם..., אך בארה"ב אין דומגא לניהול צבוע שכזה).
אודה על האמת, כשקראתי בפעם הראשונה את המאמר, נראה לי כי המחבר הגזים, אך לאחר שקראתי את הבלוג שלך, שבתי וקראתי אותו והנה מצאתי עצמי מסכים לרוב מסקנותיו (אם כי אני חושב שבלי עבודת הכפיים של סלילת כבישים, נטיעת יערות ושאר מטלות שרובן עדיין מבוצעות בידי גברים, כל הציוויליזציה האנושית לא תתקיים).