מכל התכניות של המעורבות החברתית של הפירמה היא ספרה על תכנית אחת שדיברה אליה במיוחד.
Genentech Goes toTown
במה המדובר?
בתכנית הספציפית הזו הפירמה אינה תורמת כסף לעמותות צדקה אלא משקיעה בעסקים קטנים. הפירמה פועלת בקמפוס ענק שאינו ממוקם בתוך העיר אלא בפאתי העיר, סמוך לאזור חלש יחסית, בעיר שנקראת "דרום סן פרנסיסקו".
בתקופת המבצע, כל אחד מהעובדים מקבל GenenMoney, כסף "מונופול" ממותג בסכום של 25$. את הכסף הזה כל עובד יכול להוציא בקניות באחת החנויות - בעיר הקרובה למפעל.
מדוע היא התלהבה? ומדוע אני הסתקרנתי?
1. העובדים יצאו בהסעה מאורגנת לעיר. היתה תחושה של חגיגה. (האמריקאים אוהבים קניות...)
2. העובדים יכלו לבחור היכן הם משקיעים
3. העובדים הכירו כך את העסקים בעיר ויצרו קשרים חדשים
4. קיים פוטנציאל שהעובד שנכנס לחנות יקנה בסכום שהוא מעל לסכום שהפירמה הקצתה. ושיחזור לחנות.
5. הפירמה מצליחה ליצור יחסים טובים עם עסקים קטנים באזור.
6. השיטה של לתת עבודה ולא צדקה מקבלת כאן נוכחות אמיתית.
7. הפירמה מרוויחה כמה פעמים. מחזקת את הקשר שלה עם העובדים. מקבלת חשיפה חיובית בעיר. וגם - העובדים משמשים בפועל שגרירים של הפירמה.
עניין של תרבות. ארגונית .
כמו שאני מאמינה כי כל ארגון חברתי בוחר את שיטת גיוס המשאבים שלו בהתאם לתרבות הארגונית שלו, כך גם הפירמה משקיעה בקהילה בהתאם לתרבות שלה ושל הסביבה בה היא פועלת.
במקרה הזה, קפיטליזם אמריקאי. האמריקאים רואים בחיזוק העסקים מכשיר כלכלי וחברתי ואחת הדרכים ש Genentech בחרה לפעול משקפת את זה.
האם זו תכנית של פתוח כלכלי קהילתי? אני לא בטוחה. יש כאן כוונה טובה, השגת שביעות רצון של העובדים ותרומה סכומים נאים לעסקים הקטנים של העיר. אבל בשל העובדה שמדובר בתכנית בת שבועיים (אמנם מדי שנה, החל משנת 1993), היא מזכירה יותר פעילות של צדקה. מה דעתכם? האם בשדרות או בקריית גת היו מאמצים תכנית כזו?
בסיכומו של דבר השיחה נסבה גם אל נושאים אחרים הקשורים בתאגידים: מקומו של העובד בתאגיד ענק. במאמץ של התאגידים "ללכוד את העובדים" ולספק להם שירותים עד כדי כך שהם מאבדים את שיווי המשקל בין בית לעבודה. דברים כאלה....
1. העובדים יצאו בהסעה מאורגנת לעיר. היתה תחושה של חגיגה. (האמריקאים אוהבים קניות...)
2. העובדים יכלו לבחור היכן הם משקיעים
3. העובדים הכירו כך את העסקים בעיר ויצרו קשרים חדשים
4. קיים פוטנציאל שהעובד שנכנס לחנות יקנה בסכום שהוא מעל לסכום שהפירמה הקצתה. ושיחזור לחנות.
5. הפירמה מצליחה ליצור יחסים טובים עם עסקים קטנים באזור.
6. השיטה של לתת עבודה ולא צדקה מקבלת כאן נוכחות אמיתית.
7. הפירמה מרוויחה כמה פעמים. מחזקת את הקשר שלה עם העובדים. מקבלת חשיפה חיובית בעיר. וגם - העובדים משמשים בפועל שגרירים של הפירמה.
עניין של תרבות. ארגונית .
כמו שאני מאמינה כי כל ארגון חברתי בוחר את שיטת גיוס המשאבים שלו בהתאם לתרבות הארגונית שלו, כך גם הפירמה משקיעה בקהילה בהתאם לתרבות שלה ושל הסביבה בה היא פועלת.
במקרה הזה, קפיטליזם אמריקאי. האמריקאים רואים בחיזוק העסקים מכשיר כלכלי וחברתי ואחת הדרכים ש Genentech בחרה לפעול משקפת את זה.
האם זו תכנית של פתוח כלכלי קהילתי? אני לא בטוחה. יש כאן כוונה טובה, השגת שביעות רצון של העובדים ותרומה סכומים נאים לעסקים הקטנים של העיר. אבל בשל העובדה שמדובר בתכנית בת שבועיים (אמנם מדי שנה, החל משנת 1993), היא מזכירה יותר פעילות של צדקה. מה דעתכם? האם בשדרות או בקריית גת היו מאמצים תכנית כזו?
בסיכומו של דבר השיחה נסבה גם אל נושאים אחרים הקשורים בתאגידים: מקומו של העובד בתאגיד ענק. במאמץ של התאגידים "ללכוד את העובדים" ולספק להם שירותים עד כדי כך שהם מאבדים את שיווי המשקל בין בית לעבודה. דברים כאלה....
אבל בסופו של דבר, שתדעו שמעל לכל, אתמול בערב - היה טעים.
עפרה, פעילות ממש מענינת ולא קונבנציונלית בתחום שלנו... תהיתי אם התרומה של החברה לעסקים הקטנים מסתכמת ב 25$ לעובד, או שיש השקעה נוספת מצד החברה, מסודרת, לפי קריטריונים, בסכומים נוספים?
השבמחקשירלי, הפעילות שלהם רחבה הרבה יותר. ניתן להתרשם באתר. אבל אנו מכירים כמוה (תמיכה בפעילות התנדבות העובדים, מצ'ינג לתרומות העובדים, קרן לתרומות בנושאי בריאות, חינוך וקהילה - עם קריטריונים והפניה לדרכי פניה וכו') ולכן לא התייחסתי.
השבמחקלדעתי, לתכנית הקניות שהצגתי כאן ( המתקיימת שבועיים בשנה), אין משמעות אמיתית אם היא עומדת יחידה...
ההתענינות שלי היתה באמת לגבי ההשקעה בעסקים הקטנים המקומיים. אם אכן השקעה זו מסתכמת ביום שופינג בלי מעטפת של תמיכה מקצועית (למשל, תרומת-יעוץ בנושא פיתוח עסקי) או השקעת משאבים אסטרטגית יותר מצד החברה, אז אני לגמרי מסכימה עם המסקנה שלך. ועדיין - נחמד לגלות צורה חדשה לגמרי של "תרומה לקהילה" (עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך...)
השבמחקאחד ההבדלים המהותיים בין התפיסה הכלכלית-חברתית של חברות וממשלים בארה"ב לעומת התפיסה האירופאית (שגם ישראל המודרנית שואבת ממנה), היא שהכלכלה האמריקנית היא קודם כל מבוססת צריכה, בעוד שהכלכלה האירופאית (והישראלית) היא מבוססת הוצאה ממשלתית.
השבמחקבארה"ב, האמונה היא כי כח הצריכה של הפרט (בנוסף להגברת הצריכה הציבורית), הוא המניע של גלגלי הכלכלה, החל מכח הקניה של הפועל הפשוט וכלה ברכישות של המיליארד. לכן, אחד הדברים הראשונים שמומחים כלכליים אמריקנים מסתכלים עליהם כשהם מודדים כניסה או יציאה ממיתון, תקופות של שפל ושגשוג - הוא הגידול או הקיטון בכח הקניה של הציבור. ככל שהוא גדל, הסימנים ליציאה ממיתון או להתמשכות תקופת שגשוג גוברים. על כן, ממשלים אמריקניים לדורותיהם פעלו ועודדו הגברת הצריכה הפרטית כדי להניע את גלגלי הכלכלה (לעומת זאת, עד כמה שזה ייראה מוזר לעיניים ישראליות, השקעה בתשתית כדוגמת ה-New Deal של רוזוולט ותכנית ה"האצה" של אובמה, לא מהוות תמריץ לצמיחה כלכלית! אמריקה יצאה מהשפל הכלכלי רק עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כשהצריכה הציבורית צמחה עשרות מונים ולאחריה גם הצריכה הפרטית - וזו החזיקה את השגשוג האמריקני עד משבר הנפט של 1973 גם כשהיו תקופות קצרות של מיתון; כך גם התכנית של אובמה עדיין לא הובילה לצמיחה המיוחלת עד שלא תלווה בהגברת הצריכה הפרטית).
לעומת זאת, נראה כי בישראל פקידי האוצר מתייחיסם לציבור כאויב מס' 1 שלהם, לכן הם עושים מאמצים ניכרים לאורך השנים לצמצם את הצריכה הפרטית והציבורית במין אובססיביות קדחתנית - גם התקופה של עודף היסטורי בחשבונות הלאומיים, כהיום).
כלומר, לדעתי תכנית כזו תצליח רק אם תלווה בהסברה כי דווקא יש מצבים שבהם עדיף לקנות ולהוציא כספים (כמובן, לא בפזרנות יתר) כי זה אחד היסודות להנעת גלגלי הכלכלה והבטחת שגשוג כלכלי. מתן תלושים באופן זמני הוא לא יותר מפעולת צדקה נחמדה.