יום ראשון, 21 במרץ 2010

עיצוב המטפל בבעיות חברתיות

גם בעולם העיצוב מתייחסים לסוגיות חברתיות. ענף עיצוב המוצר למשל, נותן מענה לצרכים של אנשים בכלל ושל אנשים עם צרכים מיוחדים, נכים, קשישים וכו' בפרט. דרך תערוכה חדשה שמוצגת כעת בחולון, ניתן לראות כיצד מעצבים מתייחסים לסוגיות חברתיות, בהקשר רחב.

תערוכת העיצוב "
מצב הדברים" במוזיאון הישראלי לעיצוב בחולון שנחנך לאחרונה, מתומצתת לשמונה קטגוריות המהותיות לעיצוב העכשווי. עניינו אותי במיוחד שתיים: חרדה חברתית וכלכלת האומנות.

חרדה חברתית

טענת האוצרים היא כי עיצוב משמש ברומטר המשקף תשוקות חברתיות. כיום אנשים ברחבי העולם חווים חרדה חברתית יותר מאי פעם. טרור, בעיות אקולוגיות, אסונות טבע, רעב, ומשברים כלכליים פוגעים בכל מדינה. המעצבים מגיבים לכך.
למעלה: עבודה של יעל מר "שמלת חילוץ" , המתנפחת בעת הצורך על מנת להציף את הלובשת. ברקע דוגמת טקסטיל המבוססת על דימוי של נגיף האיידס. בעיצוב Fabricnation.

למטה: מכשיר נייד לטיהור מים. ומחשב נייד קטנטן שאמור להגיע לכל ילד באפריקה.
קטגוריה אחרת שריגשה אותי עוסקת בכלכלת האומנות. אומנות ולא אמנות. מדובר בתהליכי יצירה ועיצוב של אומנים יחידים או כפרים שלמים שהופכים את האומנות לפוטנציאל כלכלי עבורם. הטענה בתערוכה היא שהאומנות שהורחקה בעבר מתחומי העיצוב והאמנות חוזרת אליהם בשל הפוטנציאל היזמי והכלכלי הטמון בה.
בתמונה: שרפרף שנוצר מניר מגזינים. גוף תאורה העשוי מכדי פלסטיק ובובות המיוצרות על פי ציורי ילדים.

נראה לכם מוכר? נכון, זה הזכיר לי משהו דומה בארץ. מפעל paper work לדוגמא. מעסיק מעצבים ישראליים ומבצעים שהם אנשים המתמודדים עם בעיה נפשית. עיצוב פח מיוחד המיוצר ממגזינים צבעוניים זכה בפרס העיצוב מטעם משרד התמ"ת לשנת 2008...

לקינוח , לא אוכל לסיים מבלי שני צילומים שצילמתי השבוע בבניין החדש של המוזיאון. האדריכל רון ארד. מרהיב ושווה נסיעה לחולון.
(כל הצילומים צולמו על ידי עפרה פלמר גרנות)

יום שלישי, 16 במרץ 2010

כנס המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי

כנס "בר המצווה" של המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן גוריון התקיים היום. הכנס הוקדש לציון תרומתו ולכבודו של פרופסור בנימין גדרון שפורש מהאוניברסיטה ומן המרכז. האוירה בבניין הסנאט היפהפה היתה חגיגית ומשפחתית. בתמונה: פרופ' בנימין גדרון (ולצידו ענבל אבו)

הכנס הפגיש כ- 80 - 100 חוקרים, נציגי קרנות, מנהלי ארגונים ואנשי מקצוע העוסקים בארגוני המגזר השלישי. הנושא המרכזי היה: אתגרים במחקר והכשרה במגזר השלישי. הכנס כצפוי היה אקדמי ותיאורטי מאוד.

מטשטוש גבולות לשרטוט גבולות בין המגזרים
את הכנס פתח פרופ' הלמוט אנהייר שסקר על ציר הזמן את השינויים בתפיסת הפילנתרופיה והתמקד במונח השקעה חברתית. Social Invesment . לדעתו, למרות השימוש העכשיווי במונח "כלכלי" (השקעה) לתיאור פעילות פילנתרופית, עלינו להגדיר השקעות חברתיות לא רק במונחים כלכליים ויש לבחון השקעות חברתיות במונחים חברתיים, שהם ארוכי טווח.

פרופסור מרגרט האריס דברה לקהל בבאר שבע ממקום מושבה בבריטניה ודבריה הועברו באמצעות צילום שהוקרן על מסך ענק. פרופ' האריס עסקה בטשטוש הגבולות בין המגזרים ובדפוסים שונים של שותפויות בין המגזרים. היא טענה כי יש להציג דוגמאות של שיתופי פעולה כאלה מהזוית של הארגונים החברתיים, לחקור את הציפיות של שני הצדדים מהשותפויות ולהביא את הממצאים לכדי מדיניות ממשלתית.
שאלה מעניינת שהעלתה היתה: מדוע יש כאלה המעוניינים בטשטוש הגבולות בין המגזרים? מי אלה המעוניינים בכך? לדעתה יש לכך מניע אידיאולוגי עמוק.

למרות הפתיחה שעסקה בטשטוש הגבולות בין המגזרים היה זה פרופסור גדרון שבהרצאה המרכזית של הכנס הציג הצעה לשרטוט מובנה וברור של מאפייני הארגונים החברתיים. המצגת היתה ניתוח תיאורטי של גישה הגורסת כי יש קשר בין התפקיד החברתי של המגזרים בחברה לבין המאפיינים של ארגונים המרכיבים אותם. המבנים של הארגונים מבטאים את התפקידים החברתיים של המגזר. לדבריו אלכ"רים יכולים לתרום לחברה האזרחית בדרך בה הם מבנים מספר מערכים:
1. מערך אספקת השירותים.
2. משילות
3. כוח אדם
4. משאבים כספיים
5. מדידות ותוצאות.
יש חשיבות לדרך בה הארגונים משתפים את הלקוחות שלהם ואת הציבור.
לדבריו קיום מלכ"רים לכשעצמו אינו מקדם את החברה האזרחית. יש להבנות ולנהל את הארגונים תוך פיתוח מערכי ניהול משתפים.

"מנהיג אקדמי", "מקים הקהילה האקדמית בתחום המגזר השלישי"
המצגת של פרופסור גדרון כמו סיכמה תקופה של מחקר ועשייה אותה הוביל במהלך העשורים האחרונים: תיאור המגזר השלישי וארגוניו, שרטוט גבולותיו ותכונותיו ביחס לשאר המגזרים. היא העמידה אותו, כראוי, בראש אנשי האקדמיה הבולטים בתחום הזה.
לחומר של הכנס צורף תקליטור עם פרסומים של בני גדרון ופרסום מודפס מלא וחדש בנושא חם ובוער: ארגונים חברתיים עסקיים בישראל. נתונים על תופעה חדשה. שפרסם יחד עם דקלה יוגב. עבורי - פרסום שהוא חגיגה אמיתית.

ולסיום ברכות לד"ר חגי כץ, (בתמונה) מנהל המרכז לחקר המגזר השלישי, שהוא אמנם ותיק בתחום אבל בהחלט נכנס לנעלים גדולות. בהצלחה!


יום ראשון, 14 במרץ 2010

מדידות ומעידות. הערכת שותפויות. חלק ב'

כיצד מודדים הצלחה של שותפות בין עסקים וקהילה? האם יש למדוד את שיתוף הפעולה עצמו? האם יש למדוד את התוצר? אולי על עסקים והארגונים למדוד את התועלות הפנימיות שלהם מהתרומה ומהקשר? ובכן... גם וגם וגם. מצטערת, אין תשובות פשוטות בעניין הזה.

הצלחה של שותפות נמדדת בהתאם לאופן בו מגדירים אותה.
ביציאה למשימה ארגונית, עסקית או אחרת יש להגדיר מטרות. גם בהקשר שלנו, יש להגדיר את מטרות שיתוף הפעולה בין הארגונים ואף להבהיר את האופן בו כל אחד מהצדדים מגדיר הצלחה. הרי לכל אחד מהצדדים יש מטרות משלו ואינטרסים עצמיים ולגיטימיים. יש לזהותם, לדבר עליהם ולהכיר בהם. נדרשת שקיפות.
בכלל, בדיאלוג בין ארגוני חשוב להגדיר יחד מטרות ויעדים שיתאימו לשני הצדדים בו זמנית. לא פשוט, אבל הכרחי. המוצר הסופי (הפרוייקט המשותף) חייב לשרת את שני הצדדים נאמנה. אחרת - אין טעם.

אשתמש כאן בדוגמא של שותפות בין משרד פרסום לעמותה עליה כתבתי בפעם שעברה. אני מאמינה כי התובנות שלי מהמקרה הזה נכונות לכל שותפות בין עסקים וקהילה.

השותפים מגדירים הצלחה
כשבדקתי עם השותפים כיצד הגדירו הצלחה של שיתוף הפעולה ביניהם נציגת משרד הפרסום הגדירה הצלחה כהצלחת התוצר - כמות החשיפה של המסר שהעמותה רוצה לקדם.
מנכ"ל העמותה הגדיר את הצלחת השותפות במונחים של תחושת שיוויון בין הצדדים. לא התפלאתי. ארגון חברתי מדבר במונחים חברתיים, תהליכיים וארגון עסקי מודד כמויות, חשיפה.

אבל דווקא בשל הפערים הללו התבוננות באחד הקמפיינים שהפיקו יחד עוררה בי תחושת אי נוחות.




מה המסר של הקמפיין? לצאת מבועת השקט. לחשוף את ארגון "בקול".
האם זהו המסר של בקול? כן ולא. בקול וודאי רצו חשיפה. מדובר בארגון של אנשים כבדי שמיעה שרובם משתמשים בשפה דבורה ולא בשפת סימנים. הארגון פועל למעלה מעשור בהצלחה מרשימה. הם הביאו לחקיקה מתקדמת בנושא נגישות בטלויזיה לאנשים כבדי שמיעה ולהכנסה של שירותים מתקדמים של כיתוביות בזמן אמת. לכן, בעיני קמפיין הבועה מחטיא את המסר של בקול. בועת שפת הסימנים אינה מייצגת את העשייה של בקול ולא משרתת את קהל הלקוחות והחברים שלה.

אם כן, מדוע עשו את הקמפיין? קיימות כמה אפשרויות:
1. אנשי הפרסום התאהבו בגימיק. הם הגדירו הצלחה בכמות הפרסום. הגימיק בעיניהם יביא הרבה חשיפה למסר ולבקול. (דבר שבאמת קרה)
2. הדיאלוג בין הארגונים לא היה שיווויני. העמותה "ויתרה" למשרד הפרסום, שיזם את הקמפיין, וסמכה עליו שהוא יודע מה נכון לעמותה.

בפועל מה שקרה הוא שהעמותה קבלה חשיפה גדולה אבל המסרים שהועברו שם לא היו תואמים באופן מלא למסרים של העמותה.

זו בעיניי מעידה. כדאי ללמוד ממנה.

יום שלישי, 2 במרץ 2010

באומן ובקול - ניתוח שיתוף הפעולה. חלק א'

לאחרונה נחשפתי ברשת לסרטון מעניין בנושא מודעות לירידה בשמיעה. הסרטון הוא תעוד של קמפיין שנוצר בעקבות קשר מתמשך בין ארגון בקול - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים בישראל למשרד הפרסום "באומן בר ריבנאי".
כיצד ארגון קטן מגיע לשיתוף פעולה מוצלח, ארוך טווח ויצירתי עם אחד ממשרדי הפרסום המובילים בארץ? ומה עמותות יכולות ללמוד מכך?



יצאתי לברר ולספר לכם. מנכ"ל ארגון בקול , עידו גרנות (גילוי נאות - יש קשר משפחתי. עידו גרנות הוא אחי) נתן את נקודת המבט שלו. מאיה סלומון סופרוויזרית בבאומן בר ריבנאי הוסיפה תובנות משלה.
וזה הניתוח שלי לשיתוף הפעולה. ראשית בקצרה. בהמשך, למתעמקים, הסיפור בהרחבה וגם שלושה טיפים למנהלי עמותות.

1. הכל מתחיל מקשר אישי
2. הפעילות למען הקהילה מוגדרת כחלק ממדיניות החברה. (משרד הפרסום) ומכאן נגזרת המחוייבות שלה ושל הצוותים בה. הם פועלים למען הקהילה כחלק מהמשימות המקצועיות שלהם.

3. קשר ארוך בין הארגונים מתחיל מפרוייקט ממוקד אחד ומתפתח עם השנים.
4. נדרש דיאלוג אמיתי ושיוויוני בין הארגונים על מנת להגיע לתוצרים נכונים מבחינת התוכן והצורה.
5. שותפות מוצלחת כשהיא טובה לשני הצדדים.
6. המעורבות החברתית מאפשרת לאנשי הפרסום "לתת משהו מעצמם", להתרענן ולהתקרב לנושאים חברתיים חדשים להם ולתרום לקהילה בצורה שאינה משלבת שיקולים מסחריים.

על מדידת ההצלחה ועל צללים שאני רואה בפרוייקט אכתוב בפעם הבאה.

וכעת לסיפור בהרחבה:

איך נוצר הקשר עם חברת הפרסום?
עדו גרנות: הכל מתחיל בקשר אישי. בשנת 2004 התכוננו לאירוע שירת האדם, אירוע שירה בציבור של כבדי שמיעה וחרשים שיזם אפי לנדאו. אפי פנה ליורם באומן, אותו הכיר באופן אישי. באומן התגייס ורתם את משרד הפרסום שלו "באומן, בר ריבנאי" לאירוע. הקשר עם המשרד התפתח ומתקיים עד היום. כל השירות ניתן בהתנדבות.

כיצד התפתח הקשר?
בתחילה, קמפיין הפרסום היה ממוקד לפרוייקט הספציפי "שירת האדם". לאחר כשנתיים, מתוך תחושת מיצוי והבנה של הצורך החברתי עברו להתמקד בהגברת המודעות לנושא הירידה בשמיעה. במהלך השנים באומן בר ריבנאי הפיקו מספר קמפיינים מצולמים שהנושא המרכזי שלהם היה "לא להתבייש בירידה בשמיעה". אלה שודרו בטלוויזיה בנישה המצומצמת יחסית של שידורי קהילה.
בשנת 2009 משרד הפרסום העלה רעיון חדש. מתוך כוונה להגביר את החשיפה למסרים החשובים של "בקול" ובהתחשב בצורך בצמצום עלויות, הם הפיקו שני קמפיינים להעלאת המודעות לבקול ולירידה בשמיעה שהוכנסו לתקשורת בצורה חדשנית. למשל בתכניות הבוקר, תכניות מומחים ובערוץ הספורט וקבלו חשיפה ותהודה מרשימה.

מה מסייע לכם לשמר את הקשר עם משרד הפרסום? וכיצד הוא מתנהל?
עדו גרנות: העובדה כי מתקיים אירוע שנתי ממוקד מסייעת לשמור את הקשר לטווח ארוך.

הקשר עם הצוות הגדול של המשרד מתחדש כל שנה לקראת האירוע. מבחינת התכנים אנחנו כעמותה מעלים את הצורך החברתי משרד הפרסום מביא את הרעיונות לקמפיינים. דנים ומחליטים יחד.

מה המטרות שלכם (בקול) ושלהם (חברת הפרסום) בשותפות?
עידו גרנות: המטרה שלנו היא להגביר מודעות לנושא לקות בשמיעה, בצורה מקצועית עד כמה שניתן ולנסות לעשות את המקסימום באפס תקציב.
לדעתי, המטרה של משרד הפרסום היא לחבר את העובדים והחברה לעשייה חברתית עם משמעות בתוך עולם פרסומי קר ומנוכר ומפוצץ בכסף. גם הם רוצים לעשות משהו עם משמעות והשפעה. בנוסף, כמובן לאנשי באומן רצון ליצר באזז ליכולות הקריאטיביות שלהם.

מאיה סלומון
: משרד באומן בר ריבנאי מטפל במספר לא מבוטל של עמותות. המשרד מסייע לבקול להוציא את המסר התקשורתי שלה החוצה לקהל היעד בצורה מעניינת ונוגעת, במסגרת האילוצים בהם פועלת העמותה.

לסיום מנכ"ל בקול נותן 3 טיפים למנהלי עמותות לקראת יצירת שותפות דומה עם חברות עסקיות ובמיוחד עם משרדי פרסום.
1. כנות. תמיד לומר את האמת גם אם לא נעים. אם מציגים לך קמפיין עם מסרים שאינך אוהב - או קמפיין לא מוצלח - אל תהסס. כבר קרה שאמרנו את זה ובבאומן עשו חושבים מחדש. לפעמים הם מצליחים לשכנע אותך שהם יודעים את המלאכה אבל חשוב שתסמוך על הבטן שלך.
2. חשוב שיהיה איש קשר קבוע מטעם הארגון מול אנשי המשרד.
3. חשוב לשתף כמה שיותר אנשים בעמותה בחשיבה הרעיונית ולהביא אנשים נוספים לישיבות ההפקה. חשוב גם להביא לפחות נציג אחד מהועד המנהל.

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

תחרות סרטונים על אחריות תאגידית

שימו לב לתחרות סרטונים בנושא אחריות תאגידית, של המרכז לאחריות תאגידית של בוסטון קולג' . (הקישור יוביל אתכם למכלול הסרטונים). המדיה החדשה, כמון סרטונים ביו טיוב, והחשיפה בבלוגים, מאפשרת לעסקים לתקשר את הפעילות שלהם בערוצים חדשים. מצד שני היא גם גורמת לנו, ללקוחות ולצרכנים, לבחון ולשפוט את העשייה של החברות בדרכים חדשות וביתר קלות.

במה מדובר? חברות עסקיות הפעילות בתחום האחריות התאגידית התבקשו לשלוח סרטונים המתארים את ההשפעות החברתיות שלהן על החברה והסביבה. לפי מה שהתרשמתי, רוב הסרטונים עוסקים בקשרי קהילה של התאגיד ולא במכלול האחריות התאגידית
.

המרחק מהסרטונים הללו , שאורכם עד שלוש דקות האחד, לדו"חות עבי הכרס של אחריות תאגידית הוא עצום. עם זאת, הסרטונים נותנים הצצה ויזואלית לפעילות ולרוח של הפעילות ושל הפירמה. אין ספק שכל החברות השקיעו בהפקה, עשו עבודה מקצוענית גם אם מניפולטיבית. בין הפריימים ומתוך הבחירות שנעשו לקראת הגשת הוידאו, ניתן ללמוד הרבה על החברה.

בחרתי לצרף כאן סרטון של חברת בסט ביי. אהבתי את העובדה שבחרו להציג בחזית הסניף (והסרטון) פעילות חברתית של השמת עובדים עם מוגבלויות כנותני שירות. שילוב של משימה חברתית שמתחילה בעסק עצמו ויש לה השפעה רחבה על העובדים, על הקהילה ועל הלקוחות. החברה פיתחה שירותים חדשים שנותנים ערך מוסף לסניף המנגיש את עצמו לאוכלוסיות מיוחדות. הפרוייקט מצא חן בעיני. הסרטון ריגש אותי ולווא דווקא בשל עבודה קולנועית מיוחדת.

כדאי להציץ.



יום שישי, 12 בפברואר 2010

שנור בסופרמרקט

"רוצה לתרום 5 שקלים לחולי סרטן?"
" מעוניינת לרכוש כרטיס חיש גד? ולתרום 2 שקלים לנזקקים?"
"10 שקלים לילדים אוטיסטים?"

בשנים האחרונות אי אפשר לסיים קנייה בסופרמרקט או ברשת שיווק מבלי לשמוע את השאלות הללו. אני יודעת שהמטרה בדרך כלל טובה, ויודעת גם שעמותות נהנות מכספי התרומה הזו. מדובר בכסף "חופשי" ולא צבוע שמגיע כמו מים רעננים לתקציבה החרב של העמותה.


התמונה שצילמתי הבוקר בחנות של רשת ACE היתה שליפה תרתי משמע. שמעתי את הקופאית הנחמדה שואלת לקוחה לפני וראיתי מעל הקופה דף נייר קמוט עם לוגו של עמותת נגישות ישראל. עצרתי וקראתי כמה שורות לא כל כך ברורות. כל כך סתמי.

מה הקשר? למה דווקא לעמותה הזו?
האם ACE משתפת פעולה עם נגישות ישראל בעוד פרוייקטים?
האם הרשת תורמת גם מעצמה או רק מתרימה את הלקוחות?

חבל שבשום מקום לא מצויין זאת. אם הם היו תורמים בעצמם היה ראוי לציין כי הם עושים מצ'ינג או משהו דומה. כמובן המקרה של הרשת הזו היא רק דוגמא אחת. הנושא מעסיק אותי גם במקרים דומים.

יש ותאמרו כי העובדה שהרשת מאפשרת להשתמש במתקנים שלה לצורך גיוס התרומות היא התרומה שלה. זה נכון, אבל זה לא מספיק. דווקא ברגע שאני מוציאה כסף בקניה, יש בי משהו שרוצה לראות את העסקים מכניסים את היד לכיס ותורמים מזומנים בעצמם. זה גם יעודד אותי לתרום.

במקרה של ACE ניגשתי לקופה הראשית ושאלתי האם הם גם תורמים בעצמם. התשובה היתה שכן אבל לא ניתן היה לקבל פרטים נוספים . "זה מלמעלה" נאמר לי. הכוונה היתה לא לאלוהים... אלא להנהלה הבכירה. ברור כי הצוות לא מעורב בעניין. זה פיספוס מסוג מהותי אחר.

אז רשתות מסחר יקרות, אם אתן חושבות שהעמותה ראויה, אם אתם תורמים בעצמיכם, אל תתביישו לומר לנו את זה. ספרו לנו, היו גאים בכך. אנחנו נצטרף בשמחה.

ובכלל אל תסתפקו בשנור אלא עזרו לחולל שינוי חברתי.

שבת שלום

יום חמישי, 4 בפברואר 2010

עידן חדש - קשרי קהילה 2.0

נראה כי השאלה: "האם קהילה וירטואלית היא באמת קהילה?" היא כבר שאלה מיושנת. אלישבע סדן מציינת בספרה החדש עבודה קהילתית כי למושג קהילה עשרות הגדרות שונות. לדעתה, אם תבחנו קהילה וירטואלית שאתם חברים בה ותנתחו אותה באמצעות ארבעה פרמטרים של תחושת קהילה: חברות, השפעה, אינטגרציה ומילוי צרכים וקשר רוחני (על פי מקמילן ושביס, 86) בוודאי תווכחו כי מדובר בקהילה של ממש.

רשת האינטרנט מלאה קהילות שונות ומשונות, רוגשות ורוחשות. חלקן מתארגנות במהירות שיא, לעיתים סביב נושא בוער והאמת, הן יכולות גם להיעלם בדיוק באותה מהירות. אבל לחלקן השפעה גדולה שבמקרים מסויימים עלולה להיות קשה ואף הרסנית.


לא מזמן פורסם ב Harvars Business Review מחקר של בוסטון קולג' שעסק בדיוק בענין הזה. הטענה היא כי בעידן המהיר של הרשתות החברתיות, הטוקבקים והתגובות המיידיות, חברות עסקיות צריכות להיות מודעות לכך כי הגישה הותיקה של קשר עם הציבור, באמצעות הודעות לעיתונות או מסרים חד כיווניים, איננה מספיקה עוד.
חברות עסקיות צריכות להיערך למפגש חדש עם הקהילות אותן הן משרתות.



כדור שלג
עוצמת המדיה החדשה בלטה במאבק האזרחי באירן שעשה שימוש במשלוחי סרטונים ביו טיוב ובמסרים קצרים דרך טלפונים סלולריים. אבל מעבר למאבקים ציבוריים, לא מעט חברות עסקיות בחו"ל חשו את נחת זרועה העוצמתית של הרשת. כך למשל מותג דומינו'ס פיצה בארה"ב נפגע באופן חזק בעקבות סרטון ביו טיוב של שני עובדים ש"לכלכו" תרתי משמע על האוכל שהכינו, על הלקוחות ועל הרשת, ממש מול המצלמות. החברה שמחזיקה בערוץ יו טיוב, בפרופיל בפייסבוק ובחשבון טוויטר, הזדעזעה ובין השאר יצאה גם היא בסרטון נגד באותו ערוץ.


גם חברת Comcast חברת כבלים ותקשורת, נאלצה לספוג את זעמו של צרכן לא מרוצה שפתח אתר אינטרנט נגדה ועורר סערה.

מעורבות בקהילה האינטרנטית
אנחנו צועדים בצעד בטוח לכיוון עידן חדש בקשרי עסקים קהילה. חברות עסקיות הפועלות מן הסתם באיזור, שכונה או סביבה מוגדרת אינם יכולים לצמצם את קשרי הקהילה שלהם לפעילות בשטח, בקהילה המקומית. עליהן לשים לב לקהילות הוירטואליות ולרשתות החברתיות הפועלות ברשת האינטרנט, להגיב עליהן ואליהן.
מאמרה של סוזן תומאס בבלוג של
בוסטון קולג' טוען כי חברות צריכות להבין את המדיה החברתית החדשה, את יתרונותיה ואת הסיכונים שבה. היא מביאה דוגמא של ארגון שירותי בריאות Partners Healthcare שהבין את חשיבות הדיאלוג עם הציבור. רבים מרופאי הארגון הצטרפו ל "סרמו" Sermo.com רשת חברתית אינטרנטית שהיא קהילת רופאים עצמאית המייעצים בתחום מומחיותם. אלפים מעובדי פרטנרס חברים גם בקהילה של הארגון בפייסבוק. הארגון מודע לכך שרבים מלקוחותיו חברים ברשת חברתית אינטרנטית של חולים שנקראת: PatientsLikeMe .דרך מעורבות בה מתאפשרת לפרטנרס להבין טוב יותר את הצרכים של הלקוחות ואולי כך אף יוכלו להתאים את השירותים שלהם לצרכים אלו.

כותבי המחקר טוענים עוד כי בחברות עסקיות חייבים להבין כי עליהם לנטר חידושים המופיעים במדיה החברתית באינטרנט ולהגיב עליהם במהירות, לא רק לצורך ניהול סיכונים אלא גם כדי למצוא שותפים לחזון העיסקי שלהם.

אילו חברות ישראליות כבר ערוכות לכך?